ואלס עם בשאר

בשעה תשע ורבע אמש, כאשר התברר באופן סופי ש"ואלס עם באשיר", סרטו של ארי פולמן שהתחרה בתחרות המרכזית בפסטיבל קאן, לא יקטוף את פרס דקל הזהב או כל פרס אחר, יכלו חדי האוזן לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית שננשפה מריאותיהם של מיליוני ישראלים, שצפו בטקס דרוכים. יותר מכל, היטיב לנסח את התחושה – כמו ברומטר הקשוב לרחשי העם ומבטאם כנביא – מגיב מס' 4, שחתם תחת השם הפיוטי "טוב שלא זכה" וטען ש – הטעויות במקור – "ולאס עם באשיר אינו סרט ישראלי, סרט פלשתיני מרושע". טיקבק, ולא יסף.

גם המגיבים "חבר אקדמיה שמאלני" (אתה באמת חושב שמישהו קונה את זה?) ו"די לטיוח המציאות" הסכימו עם האדון "שלא זכה" (בהנחה ש"טוב" הוא שמו הפרטי, אם הבנתי נכון), וטענו, ואני מצטט מן הכתובים, ש"הסרט הזה קובע שישראל אחראית לטבח בסברה ושתילה, ומשווה את המעשה לשואה. וכל זאת במסווה של סרט דוקומנטרי מצויר. כמובן שחייבים לצייר דבר כזה כשמשקרים שקר כזה. אני מאד מקווה שהאקדמיה תחרים את הסרט הזה. גם השמאל בארץ הוא שפוי, ולא אנטי ציוני ושונא את המדינה כמו הסרט".

ספק אם מישהו ממבול המגיבים ששמחו לאידו של פולמן ראה ולו פריים בודד מ"ואלס עם באשיר". יתרה מזאת, ספק אם הם התאמצו בכלל לקרוא את התקציר על סרטו של פולמן, שכלל אינו מדבר, לפחות לא באופן ישיר, על האחריות לטבח, אלא על הטראומה הפרטית שלו; על הסיוטים שתוקפים אותו, כמי שהיה שם; על הלם הקרב שבו לקה. זה סיפור אישי, שמגלם בתוכו טרגדיה לאומית, אבל זהו כבר שלב המסקנות איתן יוצא כל אחד מ"ואלס עם באשיר", ואי אפשר – ואני אומר את זה על סמך צפייה בחצי שעה בלבד בכיתת אמן של פולמן בפסטיבל ראש פינה, שהותירה אותי המום – לצאת ממנו בלי מסקנות, מחשבות ותהיות.

סביר להניח שהמסקנה המתבקשת מסרט כזה היא שמלחמה היא דבר איום ונורא, עבור הצד שהוא קורבן, כמו גם עבור הצד המקרבן. את המשוואה הזו לא המציא פולמן; גם לא פרנסיס פורד קופולה, מייקל צ'ימינו, ג'וזף הלר או אריך מריה רמרק, המחבר של "במערב אין כל חדש". מלחמה, ואני מקווה שאני לא מחדש כאן כלום לאף אחד, זה חרא. הבעיה כאן, אם לשפוט לפי התגובות האוטומטיות לסרטו של פולמן, היא שמשום מה, מי שנתפס באמירה כזו ביצירתו האמנותית, נחשב מיידית על ידי ציבור שלם כאנטישמי-שונא ישראל. ההנחה הזו, יותר משהיא פוגעת ביוצר מחונן כמו ארי פולמן, פוגעת בציבור הפוסל בעצמו.

מלחמה, ונדמה שיותר ויותר אנשים בישראל שוכחים את זה, היא לא עניין של שמאל או ימין; היא הורגת ללא אבחנה – ימנים, שמאלנים, חיילים בשדה הקרב ואזרחים חפים מפשע בעורף. הטראומה שהיא גורמת היא קולקטיבית, וכך גם צריכה להיות השאיפה להימנע ממנה. על הנייר ההבדלים האידיאולוגיים בין הימין והשמאל בישראל נסובים סביב חילוקי דעות טריטוריאליים, לא מיליטריסטיים. קיים הבדל תהומי בין השאיפה לארץ ישראל שלמה, או גדולה ככל האפשר, לבין הצורך האובססיבי, שמביך בעיקר את הימין שהוא מתיימר לייצג, לגנות כל מה שנוגע באנטי-מלחמתיות. לא ז'בוטינסקי, לא בגין וגם לא משה ארנס היו מתגאים להשתייך למחנה שאלו הן העמדות שלו. נדמה שככל שלכאורה נעלמים ההבדלים המהותיים שמפרידים בין המפלגות המרכזיות – ליכוד, עבודה וקדימה, שכן כולן מפלגות ימין שיתכופפו לפי הצורך בפני הנשיא האמריקאי התורן – כך הופכים הניצים לקיצוניים יותר, ומנכסים לעצמם ולמחנה שלהם עמדות שכלל אינן שייכות לו. הוקעה של מי שמדבר על הייתור של מלחמת לבנון – מלחמה שבעקבותיה פרש מן החיים הפוליטיים הגדול שבמנהיגי הימין – לא אמורה להיות בסדר היום של אף ישראלי שטובת המדינה עומדת לנגד עיניו.

לו היו התגובות נשארות כקישוט לכתבות על קולנוע בלבד, כל הסיפור הזה היה מיותר. אלא שהן לא נשארו שם. עיתוני סוף השבוע נהנו לספר כי למרות התקווה שנושבת מהערוץ הסורי והסיכוי לפתרון של אחד הסכסוכים שהכי מאיימים על קיומה של מדינת ישראל, רוב הציבור הישראלי אינו מוכן לוותר על רמת הגולן, בתמורה לשלום מלא (שהמתווכים הטורקיים מתארים אותו כשלום אמיתי וחם, בניגוד לשלום עם מצרים). גם הבוקר פורסם כי רוב שרי קדימה אינם מוכנים לוותר על הגולן בתמורה לשלום.

הדיווחים האלה הופכים את הסערה סביב דו"ח וינוגרד לאבסורד מוחלט, שכן אותו ציבור שהתרעם על כך שהגורמים האחראיים ראויים להסיק את המסקנות המתבקשות מהכישלון של מלחמת לבנון השנייה (נא לא להתבלבל עם הראשונה שהיתה הצלחה היסטרית) – וכפי שניתן לקרוא הבוקר הן לא הוסקו – לא הסיק אותן בעצמו. התגובה הרווחת היא ש"אנחנו כבר נזיין אותם במלחמה, אז בשביל מה להחזיר להם את הצימרים?". חבל רק שזה לא מה שיקרה. מתי בפעם האחרונה זיינו מישהו במלחמה? מתי בפעם האחרונה זיין מישהו – ארצות הברית מול עירק, הסובייטים מול האפגנים, הרוסים מול הצ'צ'נים, הסרבים נגד הסלובנים נגד הקרואטים – את מישהו?

אני חלילה לא אומר שעקירת 20 אלף איש מאזור כל כך יפה היא איזה עניין קליל, אבל נדמה שמישהו, כלומר כולם כמעט, שכחו את טעמה של מלחמה אמיתית והם ששים אלי קרב באיזו חדווה לא ברורה. אולי הם פשוט מתגעגעים לאקשן של וועדות החקירה. אלו הם גם בדיוק האנשים שניכסו לעצמם את הפטריוטיות, והפכו את המשמעות של המילה הזו לחד-גונית ולאומנית בלבד, כשהם מדיחים ממנה אנשים שבאמת מעוררים את הרגשות הלאומיים בתוכך. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני ראיתי אתמול את ארי פולמן על השטיח האדום בפסטיבל קאן, את כמות הפעמים שהשם שלו הוזכר ואת ההערכה העצומה שהובעה כלפי היצירה שלו, והעניין שהיא עשויה לגרור עבור יוצרים ישראלים, התרגשתי כמו פטריוט אמיתי.