קראו את הפרק הראשון של "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן

גאווה ודעה קדומה / ג'יין אוסטן; הוצאת כתר וידיעות ספרים

אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה.
גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן.
"מר ב??נ?ט יקירי," אמרה לו גברתו יום אחד, "שמעת שאחוזת נ?ת?'רפילד הושכרה סוף סוף?"
מר בנט השיב שלא שמע.
"ועוד איך הושכרה," השיבה היא. "עובדה שמרת לונג בדיוק היתה שם, והיא סיפרה לי הכול."
מר בנט לא השיב.
"אינך רוצה לדעת מי שכר אותה?" קראה אשתו בקוצר רוח.
"את רוצה לספר לי, ולי אין שום התנגדות לשמוע."
מבחינתה זה הספיק.
"ובכן, יקירי, לידיעתך, מרת לונג אומרת שאת נת'רפילד לקח גבר צעיר ובעל רכוש מצפון אנגליה. הוא בא ביום שני במרכבה של ארבעה סוסים לראות את המקום, והוקסם כל כך שמיד הסכים עם מר נוריס שיקבל את הנכס לפני נובמבר, וכמה ממשרתיו צפויים להגיע לבית בסוף השבוע הבא."
"מה שמו?"
"ב?ינ?ג?לי."
"רווק או נשוי?"
"אה! רווק, יקירי, ללא ספק! גבר פנוי ובעל רכוש גדול. ארבעת אלפים או חמשת אלפים לשנה. איזו הזדמנות מוצלחת לילדות!"
"ולמה? איך ישפיע הדבר עליהן?"
"מר בנט יקירי," השיבה אשתו, "למה אתה מעצבן אותי? דע לך שחשבתי שיתחתן עם אחת מהן."
"האם לשם כך בא לגור כאן?"
"מה פתאום? שטויות. איך אתה מדבר? אבל סביר מאוד שהוא עשוי להתאהב באחת מהן ולכן עליך לבקר אותו מיד כשיגיע."
"איני רואה שום סיבה לעשות זאת. את והילדות יכולות ללכת, או אולי מוטב שתשלחי אותן בלעדייך, כיוון שאת יפה כמותן ועלולה למצוא חן בעיני מר בינגלי יותר מכל החבורה."
"יקירי, אתה מחמיא לי. נכון שהייתי יפה למדי בזמני, אבל אינני מתיימרת לחשוב שעכשיו אני משהו מיוחד. כשלאישה יש חמש בנות בוגרות, עליה להפסיק לחשוב על יופייה שלה."
"במקרים כאלה, בדרך כלל לא נשאר לאישה הרבה יופי שאפשר לחשוב עליו."
"אבל יקירי, באמת שעליך ללכת ולבקר את מר בינגלי כשיגיע לאזור."
"אני מבטיח לך שלזה אינני מוכן להתחייב."
"אבל תחשוב על בנותיך. רק תחשוב איזה סידור זה יהיה לאחת מהן. סר ויליאם וליידי לוקאס נחושים בדעתם ללכת רק מהסיבה הזו, כי הרי אתה יודע שהם לא מבקרים בדרך כלל דיירים חדשים. אתה באמת חייב ללכת, כי לא ייתכן שאנחנו נלך אם אתה לא תלך."
"את מקפידה יותר מדי על גינונים, באמת. אני בטוח שמר בינגלי ישמח מאוד לראותכן. ואני אשלח לו איתכן כמה שורות ואתן לו את הסכמתי הנלהבת שיתחתן עם מי מבנותי שירצה. אם כי עלי להוסיף כמה המלצות על ליזי הקטנה שלי."
"אני מבקשת שלא תעשה את זה בשום אופן. ליזי לא מוצלחת מהאחרות אפילו קצת. ואין ספק שהיא הרבה פחות יפה מג'יין והרבה פחות נחמדה מלידיה. אבל אתה תמיד העדפת אותה."
"לכל השאר אין הרבה נקודות זכות," ענה הוא. "כולן מטופשות ובורות כמו שאר הנערות. אבל ליזי ניחנה בזריזות מחשבה רבה מזו של אחיותיה."
"מר בנט, למה אתה משמיץ כך את בנותיך שלך? אתה נהנה לעצבן אותי. אינך מתחשב כלל בעצבי המסכנים."
"את טועה בי, יקירתי. אני רוחש כבוד רב לעצבייך. הם חברי הוותיקים. שמעתי אותך מזכירה אותם לא מעט במשך עשרים שנה לפחות."
"אה! אינך יודע עד כמה אני סובלת."
"אך אני מקווה שתתגברי על סבלך, תאריכי ימים ותראי המוני גברים צעירים בעלי הכנסה של ארבעת אלפים לשנה זורמים לאזורנו."
"ואיזו תועלת תצמח לנו מהם? הרי גם אם יגיעו עשרים לא תלך לבקר אותם."
"אני מבטיח לך, יקירתי, שכאשר יגיעו עשרים, אלך לבקר את כולם."
מר בנט היה תערובת מוזרה כל כך של זריזות מחשבה, הומור עוקצני, איפוק וגחמנות, עד שגם ניסיון של עשרים ושלוש שנים לא הספיק לאשתו כדי לעמוד על אופיו. נפשה שלה היתה מסובכת פחות לפענוח. היא היתה אישה בעלת הבנה מוגבלת, ידע מועט ומזג הפכפך. כשלא היתה מרוצה דמיינה שהיא חולת עצבים. עיקר עיסוקה היה לחתן את בנותיה ונחמתה היתה ביקורים וחדשות.

מר בנט היה בין המקדימים להתייצב בפני מר בינגלי. מלכתחילה התכוון לבקרו, אף שעד הרגע האחרון הבטיח לאשתו שלא ילך, ועד הערב שלאחר הביקור היא לא ידעה על כך דבר וחצי דבר. ואז התגלה העניין באופן הבא. כשהבחין שבתו השנייה עסוקה בקישוט כובע, פנה אליה לפתע בזו הלשון:
"אני מקווה שהכובע ימצא חן בעיני מר בינגלי, ליזי."
"אין לנו שום דרך לדעת מה ימצא חן בעיני מר בינגלי," אמרה אמה ברוגז, "כיוון שלא נלך לבקרו."
"אבל את שוכחת, אמא," אמרה אליזבת, "שנפגוש אותו באירועים חברתיים, ושמרת לונג הבטיחה להציג אותנו בפניו."
"אני לא חושבת שמרת לונג תעשה את זה. יש לה שתי אחייניות משלה. היא אישה אנוכית וצבועה, ואני לא סובלת אותה."
"גם אני לא," אמר מר בנט, "ואני שמח לשמוע שאינך סומכת על עזרתה."
מרת בנט בחרה שלא להשיב, אך כיוון שלא הצליחה להכיל את רגשותיה, החלה לנזוף באחת מבנותיה.
"תפסיקי להשתעל ככה, קיטי, בחייך! גלי קצת התחשבות בעצבי! את קורעת אותם לגזרים."
"קיטי לא מטפלת בשיעוליה כהלכה," אמר אביה. "הם מופיעים בזמן הלא נכון."
"אינני משתעלת להנאתי," השיבה קיטי בזעף.
"מתי הנשף הבא שלך, ליזי?"
"בעוד שבועיים ויום."
"אוי, נכון," קראה אמה, "ומרת לונג תחזור רק יום קודם ולכן לא תוכל להציג אותו בפנינו, כיוון שלא תכיר אותו בעצמה."
"אם כך, יקירתי, יהיה לך יתרון על פני חברתך ואת תוכלי להציג אותו בפניה."
"זה בלתי אפשרי, מר בנט, בלתי אפשרי, שהרי אני בעצמי לא הוצגתי בפניו. למה אתה מתגרה בי כל כך?"
"זהירותך ראויה לכבוד. היכרות בת שבועיים היא בהחלט קצרה ביותר. באמת לא ניתן לעמוד על טיבו של אדם מקץ שבועיים, אך אם לא ננסה, מישהו אחר יעשה זאת. ואחרי הכול, צריך לתת למרת לונג ולאחייניותיה לנסות את מזלן. ולכן, כיוון שהיא תראה בכך מעשה של אדיבות, אם תסרבי את למשימה, אקח אותה על עצמי."
הנערות נעצו מבטים באביהן. מרת בנט אמרה רק: "שטויות, שטויות!"
"מה פשר ההצהרה הנלהבת הזו?" קרא הוא. "האם נוהלי ההיכרות והחשיבות שמייחסים להם נראים לך שטותיים? אני חולק על דעתך בעניין הזה. מה תגידי, מרי? הרי ידוע לי שאת גברת צעירה ומעמיקת מחשבה, שקוראת ספרים גדולים ומסכמת אותם."
מרי ביקשה לומר משהו נבון אך לא הצליחה.
"בעוד מרי משליטה סדר בהגיגיה," המשיך, "הבה נשוב אל מר בינגלי."
"נמאס לי ממר בינגלי," קראה אשתו.
"צר לי לשמוע. ולמה לא אמרת לי קודם? אילו ידעתי הבוקר שנמאס לך ממנו, ודאי שלא הייתי מבקר אותו. חבל מאוד. אך כיוון שדווקא ביקרתי אותו, כעת לא נוכל לחמוק מההיכרות איתו."
תדהמתן של הגברות תאמה בדיוק את ציפיותיו. זו של מרת בנט אולי עלתה על כולן, אם כי בשוך פרץ האושר הראשון, פתחה והצהירה כי לכך ציפתה מלכתחילה.
"כמה יפה מצדך, מר בנט יקירי! אבל ידעתי שבסופו של דבר אצליח לשכנע אותך. הייתי בטוחה שאהבתך לבנותיך רבה מכדי שתזניח מכר כזה. טוב, כמה שאני מרוצה! וזו גם בדיחה טובה שהלכת בבוקר ולא הוצאת מילה עד עכשיו."
"ועכשיו, קיטי, את רשאית להשתעל כאוות נפשך," אמר מר בנט ועזב את החדר תוך כדי דיבור, כיוון שעייף מסערת רגשותיה של אשתו.
"בנות, יש לכן אבא מצוין," אמרה היא לאחר שנסגרה הדלת. "אין לי מושג איך תגמלו לו על חביבותו. וגם לא לי, אם כבר מדברים. אני יכולה לומר לכן שבגילנו לא נעים כל כך להכיר מישהו חדש בכל יום. אך למענכן נעשה הכול. לידיה, אהובתי, למרות שאת הצעירה ביותר, אני מהמרת שמר בינגלי ירקוד איתך בנשף הקרוב."
"אה!" אמרה לידיה בקול, "אני לא חוששת, כיוון שלמרות שאני הכי צעירה, אני הכי גבוהה."
שאר הערב עבר בניחושים מתי יחזיר מר בינגלי ביקור למר בנט ובדיונים מתי יזמינו אותו לארוחת ערב.

עד כמה שניסתה מרת בנט, בסיוען של חמש בנותיה, לרדת לעומק העניין, לא הצליחה לשאוב מבעלה תיאור משביע רצון של מר בינגלי. הן תקפו אותו בדרכים מגוונות - בשאלות ישירות, בהשערות מתוחכמות וברמיזות מעורפלות, אך הוא עמד בפרץ. לבסוף נאלצו להסתפק במידע מיד שנייה, משכנתן ליידי לוקאס, שחוות דעתה היתה חיובית מאוד. סר ויליאם התמוגג ממנו. הוא היה צעיר מאוד, נאה להפליא, נעים הליכות בצורה בלתי רגילה ושיא השיאים, התכוון להגיע למסיבה הקרובה בלוויית חבורה גדולה. אין נפלא מזה! חיבה לריקודים היא צעד בטוח לקראת התאהבות, ותקוות נמרצות ביותר ניעורו באשר ללבו של מר בינגלי.
"אילו רק יכולתי לראות את אחת מבנותי מתיישבת לה בנחת בנ?ת?'רפילד," אמרה מרת בנט לבעלה, "ואת כל השאר מסתדרות כמוה, לא הייתי רוצה יותר כלום."
בתוך כמה ימים החזיר מר בינגלי ביקור למר בנט וישב איתו כעשר דקות בספרייה. האורח קיווה שיורשה לראות את העלמות הצעירות שעל יופיין שמע רבות, אך פגש רק את האב. מזלן של העלמות שפר עליהן מעט יותר, שכן נפלה בחלקן הזכות לבחון אותו מהחלון למעלה וללמוד כי הוא לובש מעיל כחול ורוכב על סוס שחור.
מיד אחר כך נשלחה הזמנה לארוחת ערב, ומרת בנט כבר תכננה את המנות שיחמיאו לכישרונותיה כגבירת הבית, והנה הגיעה תשובה שעיכבה הכול. מר בינגלי נאלץ לנסוע העירה למחרת ולכן לא יוכל להיענות להזמנה ולכבדם בביקורו, וכו'. מרת בנט היתה אומללה לחלוטין. נשגב מבינתה אילו עסקים יכולים להיות לו בעיר זמן קצר כל כך לאחר שהגיע לה?רטפו?רדש?ר, והיא החלה לחשוש שמא תמיד יתרוצץ לו ממקום למקום ולעולם לא יתיישב בנת'רפילד כמו שצריך. ליידי לוקאס השקיטה את פחדיה במקצת כשהעלתה את הסברה כי שהותו בלונדון נועדה רק כדי להזמין פמליה גדולה לנשף, וזמן קצר לאחר מכן התקבלה ידיעה שעל פיה אמור מר בינגלי להביא איתו למסיבה שתים-עשרה גבירות ושבעה אדונים. מספר הגבירות ציער את הנערות, אך יום לפני הנשף הן התנחמו לשמוע שבמקום תריסר נשים הביא מלונדון רק שש: חמש אחיותיו ודודנית. וכשנכנסה החבורה לאולם, היא מנתה רק חמישה בסך הכול: מר בינגלי, שתי אחיותיו, בעלה של הבכורה, וצעיר נוסף.
מר בינגלי היה נאה למראה ובעל נימוסים. ארשת פניו היתה נעימה וגינוניו קלילים וטבעיים. אחיותיו היו נשים נאות וללא ספק התנהגו כבנות החברה הגבוהה. גיסו, מר ה?רסט, רק נראה כג'נטלמן, אך ידידו מר דארסי משך עד מהרה את תשומת לבם של הנוכחים בזכות חזותו המעודנת וקומתו הגבוהה, פניו הנאות והתנהגותו האצילית - וכעבור חמש דקות מכניסתו כבר נפוץ לכל עבר הדיווח בדבר היותו בעל הכנסה של עשרת אלפים לשנה. האדונים הכריזו שהוא גבר משובח ביותר, הגברות הצהירו שהוא נאה בהרבה ממר בינגלי, והוא זכה להערצה כללית במשך מחצית הערב בערך, עד שגינוניו עוררו עליו סלידה שערערה מן היסוד את זוהרו החברתי. שכן התגלה כי הוא גאוותן, מתנשא מעל הסובבים אותו ואנין מכדי להיות מרוצה, ואפילו כל אחוזתו הגדולה בד?רב?יש?ר לא הצליחה להצילו מלהיות אדם זעוף פנים וחמוץ, שנופל בהרבה מחברו.
מר בינגלי התרועע חיש קל עם כל האנשים החשובים בחדר. הוא היה מלא חיים וחופשי, רקד כל ריקוד וריקוד, התרגז על שהנשף נגמר מוקדם כל כך ואמר שיערוך בעצמו נשף בנת'רפילד. סגולות ידידותיות כאלה ודאי מדברות בעד עצמן. איזה ניגוד בינו לבין חברו! מר דארסי רקד רק פעם אחת עם מרת הרסט ופעם אחת עם העלמה בינגלי, סירב שיציגו אותו בפני כל גברת אחרת, והעביר את שארית הערב בשיטוט בחדר ובשיחה אקראית עם מישהו מבני חבורתו. דינו נחרץ. הוא הוכרז כאדם היהיר והדוחה ביותר בתבל, וכולם קיוו שלעולם לא ישוב לשם עוד. בין מתנגדיו הנחרצים ביותר היתה מרת בנט, שסלידתה מהתנהגותו בכלל זוקקה לכדי טינה פרטית, מאחר שזלזל באחת מבנותיה.
בשל המחסור באדונים נאלצה אליזבת בנט לשבת במהלך שני ריקודים ובתוך כך עמד מר דארסי קרוב דיו כדי שתשמע במקרה שיחה שניהל עם מר בינגלי, שפרש למשך כמה דקות מהריקוד כדי לשכנע את חברו להצטרף.
"בחייך, דארסי," אמר הוא, "אני חייב לשכנע אותך לרקוד. מעצבן אותי לראות אותך תקוע לבדך באופן אווילי שכזה. מוטב שתרקוד."
"בשום אופן לא. אתה יודע שאני מתעב ריקודים, אלא אם כן בת זוגי מוכרת לי היטב. בהתכנסות שכזאת יהיה הדבר בלתי נסבל. אחיותיך תפוסות ואין אישה אחרת בחדר שהריקוד איתה לא יגרום לי סבל."
"במקומך לא הייתי בררן כל כך," קרא בינגלי, "באמת! חי נפשי, מעולם לא פגשתי כל כך הרבה נערות נחמדות כשם שפגשתי הערב. וכמה מהן יפות במיוחד."
"אתה רוקד עם הנערה היפה היחידה בחדר," אמר מר דארסי, והביט בעלמה בנט הבכורה.
"הו! היא היצור היפה ביותר שראיתי מימי! אך הנה אחת מאחיותיה יושבת מאחוריך ממש, והיא יפה מאוד, ואני מניח שהיא גם נחמדה מאוד. אנא הרשה לי לבקש מבת זוגי שתכיר ביניכם."
"למי אתה מתכוון?" הוא פנה לאחור, הביט לרגע באליזבת וכשלכד את מבטה הפנה ממנה את עיניו ואמר בקרירות, "היא נסבלת, אך לא נאה מספיק כדי לפתות אותי. וכרגע אין לי חשק לחלוק כבוד לנערות שגברים אחרים מזלזלים בהן. כדאי שתחזור לבת זוגך ותתבשם מחיוכיה במקום לבזבז את זמנך עלי."
מר בינגלי קיבל את עצתו. מר דארסי הסתלק משם ובאליזבת לא נותרו רגשות חמימים במיוחד כלפיו. עם זאת, היא סיפרה את הסיפור בחיוניות רבה לחברותיה כיוון שהיתה בעלת אופי תוסס ועליז ונהנתה מכל דבר גיחוך.
בסך הכול העבירה כל המשפחה את הערב בנעימים. מרת בנט ראתה את בתה הבכורה זוכה להערצה מצד חבורת נת'רפילד כולה. מר בינגלי רקד איתה פעמיים ואחיותיו הקדישו לה תשומת לב מיוחדת. הדבר החמיא לג'יין לא פחות מאשר לאמה, אם כי באורח צנוע יותר. אליזבת שמחה בשמחתה של ג'יין. מרי שמעה כיצד ציינו באוזני העלמה בינגלי כי היא הנערה המוכשרת ביותר בסביבה, וקתרין ולידיה התמזל מזלן שלא מצאו את עצמן בלי בני זוג אפילו פעם אחת - הדבר היחיד מבחינתן שהיתה לו חשיבות בנשף. לפיכך חזרו כולן במצב רוח מרומם ללונגבורן, כפר מגוריהן, שבו היו הדיירות החשובות ביותר. הן מצאו את מר בנט ער עדיין. כשהיה ברשותו ספר הוא לא הבחין במהלך הזמן, ובמקרה זה התעוררה בו סקרנות גדולה באשר לאירועי הערב שהוליד ציפיות מופלאות כל כך. הוא דווקא קיווה שכל נבואותיה של אשתו לגבי הזר יתבדו, אך במהרה גילה שייאלץ לשמוע סיפור שונה לחלוטין.
"הו! מר בנט יקירי!" אמרה בהיכנסה לחדר. "היה לנו ערב מוצלח ביותר, נשף מצוין. חבל שלא היית שם. ג'יין זכתה להערצה שכזאת, פשוט יוצאת מן הכלל. כולם אמרו כמה טוב היא נראית. ומר בינגלי חשב שהיא יפהפייה ורקד איתה פעמיים. שער בנפשך, יקירי. הוא ממש רקד איתה פעמיים והיא היתה היצור היחיד בחדר שהזמין לריקוד נוסף. ראשונה הוא הזמין את העלמה לוקאס. כל כך התרגזתי כשראיתי אותו מתייצב איתה על הרחבה אבל למעשה, הוא לא התפעל ממנה בכלל. למען האמת, אף אחד לא מתפעל ממנה, אבל הוא נראה מוקסם מג'יין כשקמה לרקוד ולכן בירר מי היא, ודאג שיכירו ביניהם והזמין אותה לשני הריקודים הבאים. ואז, את הצמד השלישי הוא רקד עם העלמה קינג ואת הצמד הרביעי עם מריה לוקאס ואת הצמד החמישי שוב עם ג'יין ואת הצמד השישי עם ליזי, ואת הב?ו?לאנז?'ה עם -"
"אילו היה מתחשב בי קצת," קרא בעלה בקוצר רוח, "היה רוקד הרבה פחות! אלוהים אדירים, אל תספרי לי יותר על בנות זוגו. הלוואי שהיה נוקע את קרסולו עוד בריקוד הראשון!"
"אוי, יקירי," המשיכה מרת בנט, "אני ממש מרוצה ממנו. הוא כל כך יפה תואר! ואחיותיו הן נשים מקסימות. מימי לא ראיתי דבר אלגנטי יותר מהשמלות שלהן. אני מתערבת שהתחרה על שמלתה של מרת הרסט -"
וכאן נקטעו דבריה בשנית. מר בנט מחה נגד כל תיאור נוסף של קישוטים, ולכן נאלצה היא למצוא אפיק שיחה אחר וסיפרה לו במרירות רבה ובהגזמה מסוימת על גסותו המזעזעת של מר דארסי.
"אבל אני מבטיחה לך," הוסיפה, "שליזי לא מפסידה כלום מכך שאינה מוצאת חן בעיניו כיוון שהוא אדם איום ונורא, ובכלל לא כדאי למצוא חן בעיניו. כל כך שחצן ויהיר שאי-אפשר לסבול אותו! הוא הלך לפה, והוא הלך לשם, עשה מעצמו עניין גדול! לא יפ?ה מספיק כדי שירקוד איתה! חבל שלא היית שם, יקירי, כדי להעמיד אותו במקומו כמו שאתה יודע. אני פשוט מתעבת אותו."

כאשר נותרו ג'יין ואליזבת לבדן, הראשונה, שעד עתה נזהרה מלהפליג בשבחיו של מר בינגלי, הביעה באוזני אחותה את מלוא התפעלותה ממנו.
"הוא בדיוק מה שגבר צעיר צריך להיות," אמרה. "נבון, טוב מזג, מלא חיים. מימי לא נתקלתי בגינונים משמחים יותר! איזו נינוחות, איזה חינוך למופת!"
"והוא גם יפה תואר," השיבה אליזבת. "וגם זה מה שגבר צעיר צריך להיות, אם הוא יכול. לכן, אופיו מושלם."
"הוא החניף לי מאוד כשהזמין אותי לרקוד בפעם השנייה. לא ציפיתי למחמאה כזו."
"באמת? ואני דווקא ציפיתי, למענך. אך זהו אחד ההבדלים הגדולים בינינו. מחמאות תמיד מפתיעות אותך, ואותי - אף פעם לא. מה היה טבעי יותר מכך שיזמין אותך שוב? הוא לא היה יכול שלא להבחין שאת יפה פי מאה מכל אישה אחרת בחדר. אל תייחסי זאת לאבירותו. ובכן, הוא בהחלט נחמד מאוד, ואני מרשה לך לחבב אותו. כבר חיבבת טיפשים גדולים ממנו."
"ליזי היקרה!"
"אה! את הרי יודעת שיש בך כישרון מוגזם לחבב אנשים באופן כללי. אף פעם אינך מוצאת פגם במישהו. כל העולם טוב ונעים בעינייך. מימי לא שמעתי אותך מדברת סרה בנפש חיה."
"אני מנסה לא למהר ולשפוט בחומרה. אך אני תמיד מדברת בכנות."
"אני יודעת, ובדיוק משום כך אני תוהה איך את יכולה, עם כל תבונתך, לעצום את עינייך לנוכח שיגיונותיו והבליו של הזולת! כנות מזויפת היא שכיחה למדי ונתקלים בה בכל מקום. אך להיות כנה ללא יומרה או כוונה נסתרת - להתייחס לטוב באופיו של כל אדם ועוד להוסיף עליו, ולא לומר דבר על הרע - זו תכונה שאופיינית רק לך. ובכן, האם חיבבת גם את אחיותיו של הבחור? נימוסיהן נופלים משלו."
"בהחלט לא, ממבט ראשון. אך הן נשים נעימות ביותר כשמשוחחים איתן. העלמה בינגלי תגור עם אחיה ותנהל את ביתו, ואם אינני טועה נגלה שהיא שכנה מקסימה מאוד."
אליזבת הקשיבה בשתיקה אך לא השתכנעה. התנהגותן במסיבה לא כוונה למצוא חן בדרך כלל, וכיוון שאליזבת היתה בעלת אבחנה דקה יותר משל אחותה ונוטה להתרשם פחות ממנה, וכיוון שכושר השיפוט שלה הושפע פחות מדברים שנגעו לה עצמה, לא נטתה במיוחד לחשוב עליהן טובות. הן אכן היו גבירות מעודנות כשרצו, לא התקשו להיות נחמדות, ויכלו להיות נעימות אם התחשק להן. אך הן היו גאות ומתנשאות. הן היו נאות למדי, חונכו באחד מבתי הספר הפרטיים הטובים בעיר, היה להן הון של עשרים אלף לירות, הן נהגו לבזבז יותר מהראוי ולהתרועע עם רמי המעלה. משום כך היו זכאיות מכל בחינה להתפעל מעצמן ולזלזל באחרים. הן היו נצר למשפחה מכובדת מצפון אנגליה, עובדה שנחרתה בזיכרונן עמוק יותר מהעובדה שהונו של אחיהן, והונן שלהן, הושגו באמצעות מסחר.
מר בינגלי ירש מאביו רכוש ששוויו המצטבר עמד על מאה אלף לירות כמעט. האב התכוון לרכוש נחלה אך לא האריך ימים דיו להוציא את תוכניתו לפועל. גם מר בינגלי התכוון לעשות כן, ולפעמים היה בוחר לו מחוז. אך כיוון שכעת היו ברשותו בית מוצלח והחירות הגלומה באחוזה, תהו רבים מאלה שהכירו היטב את קלילותו אם יבלה את שארית ימיו בנ?ת?'רפילד ויניח את הקנייה לדור הבא.
אחיותיו היו להוטות מאוד שירכוש נחלה משלו, אך אף שלעת עתה התיישב שם רק כדייר בשכירות, העלמה בינגלי בהחלט לא התנגדה להיות סמוכה אל שולחנו וגם מרת ה?רסט, שנישאה לגבר שהיה מקורב לחוגים האופנתיים יותר משהיה מקורב לעושר, לא התנגדה להחשיב את ביתו כביתה כשהדבר התאים לה. מר בינגלי הגיע לבגרות רק שנתיים לפני שהתפתה להעיף מבט בנת'רפילד בעקבות המלצה מקרית. הוא אכן העיף מבט מבחוץ ומבפנים במשך חצי שעה, ומשנחה דעתו מהמיקום ומהחדרים הראשיים, והיה שבע רצון מהדברים שנשא הבעלים בשבחה, שכר אותה מיד.
בינו לבין מר דארסי שררה חברות יציבה למרות הניגודים שבאופיים. בינגלי התחבב על דארסי בזכות קלילותו, פתיחותו וגמישותו, אף שאיש לא היה מנוגד לו בטבעו יותר ממנו, ואף שהוא עצמו מעולם לא נראה כאילו אינו מרוצה מאופיו שלו. בינגלי סמך לחלוטין על עוצמת חיבתו של דארסי והעריך עד מאוד את כושר השיפוט שלו. בכל הנוגע לשיקול דעת, דארסי התעלה עליו מאוד. בינגלי לא לקה בחסר בשום אופן, אך דארסי היה פיקח. ובה בעת היה מתנשא, אנין מדי ומסויג, וגינוניו, למרות חינוכו הטוב, לא היו מצודדים. במובן זה היתה ידו של ידידו ללא ספק על העליונה. חיבתן של הבריות היתה מובטחת לבינגלי בכל אשר פנה ואילו דארסי העליב את כולם ללא הרף.
הדרך שבה דיברו על הנשף במריטון היתה אופיינית בהחלט. בינגלי מעולם לא פגש אנשים נעימים יותר או נערות יפות יותר. כולם היו אדיבים במיוחד וקשובים אליו מאוד, לא היתה רשמיו?ת ולא נוקשו?ת, והוא חש מיד כאילו הכיר את כל הנוכחים באולם. ובאשר לעלמה בנט, הוא לא העלה בדעתו מלאך יפה יותר ממנה. דארסי לעומתו ראה אוסף טיפוסים שכמעט לא מצא בהם לא יופי ולא טעם, איש מהם לא עורר בו ולו עניין קל שבקלים, ואיש מהם לא זיכה אותו בתשומת לב או בהנאה. הוא הכיר ביופייה של העלמה בנט, אך לדעתו חייכה יותר מדי.
מרת הרסט ואחותה לא התווכחו איתו - ובכל זאת התפעלו ממנה וחיבבו אותה, ואף הכריזו עליה כנערה מתוקה שלא יתנגדו להכיר טוב יותר. לפיכך זכתה העלמה בנט למעמד של נערה מתוקה, ובזכות המלצה זו הרגיש אחיהן שהוא רשאי לחשוב עליה כרצונו.