פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האור והצל

      סט חדש של די ג'יי שאדו וקאט כמיסט מבהיר לכל הפרחחים בשכונה מה ההבדל בין די ג'יי לתקליטן. איל רוב שורט

      ממש כמו מתי כספי, סטיבן רייט וצ'רלי קאופמן ישנם אנשים ש - מה לעשות - מצחיקים דווקא כשהם הכי רציניים. די ג'יי שאדו למשל. הבנאדם שהתואר בדרן רחוק ממנו כמו מכשיר קומפקט דיסק, הוא אחד האנשים הכי מצחיקים מבין אלו שאוספים, מסובבים, שורטים וחותכים את וויניל לביטים מהם - משל היו קוביות לגו - הוא מרכיב משהו אחר לגמרי. ובדיוק כמו אותם ילדים שהיו מצולמים על העטיפה של הצעצוע המיתולוגי, שאדו, מיתוס בפני עצמו, מחייך לאורך כל הדרך.

      כשאתה משחק יחד עם קאט כימיסט, שותפך הוותיק להרפתקאות תקלוט, הצחוקים מובטחים. בסט האחרון שלהם, "The Hard Sell", הם הולכים עם זה, כרגיל אצלם, עד הסוף. והסוף מבחינתם זה להחזיר הביתה את הכבוד לדי ג'יי בתרבות ההיפ-הופ, שזרקה אותו לכלבים בהביט האומנותי; שאדו וכמיסט לא נעצרים באלבום. הם לוקחים את זה לייב ותוך כדי עוברים משולחן הדי ג'יי לקדמת הבמה, כשמיקסר ופטיפון נייד תלויים על צווארם, גיטרה סטייל, ומביאים סולו סקראצ'ינג מהתחת. צחוקים. וזה מבלי לדבר עדיין על גרסת הקאנטרי ההזויה ל"עין הנמר" בפתיחת הסט הזה.

      קולדקאט לא לבד

      זו לא הפעם הראשונה ששאדו וכמיסט שוברים את החוקים; השניים כבר העניקו לעולם 2 סטים מבריקים. הראשון, "Brainfreeze", גובל בגאונות פטיפוניזם והשני, "Product Placement" סתם מסתפק בתואר "מעולה". שניהם בנויים על טהרת תקליטוני 7 אינץ', אולי הפורמט הכי חמוד שהומצא מעולם למוזיקה. מעבר להקפצת גבות, ישבנים וכל איבר אחר שיכול תוך כדי תזוזה להעיד על תמיהה-פליאה-כבוד למוזיקה, הסלקשן והטכניקה, הם גם הקפיצו את המחירים של התקליטונים המקוריים. החבר'ה מ-ebay קנו יופי של מתנות לעובדים מהעמלות על תקליטון פ'אנק נדיר מטקסס, שעשרים שניות ממנו הונצחו על ידי השניים. ממש כמו קולדקאט בשעתם - לעניות דעתי הסט הטוב ביותר של הניינטיז – עם 70 הדקות הבלתי נשכחות שהוציאו במסגרת "Journey by DJ's", גם שאדו וכמיסט הם לא רק אספנים ודי ג'ייז עם יכולות נינג'ה, אלא בעיקר מתעדי מוזיקה. אם תרצו ארכאולוגים- אנתרופולוגים, שחופרים עמוק ולרוחב וגורמים להיסטוריה להישמע כזו פ'אנקית שזה פשע ממש.

      בסט החדש שלהם הם אמנם נשארים נאמנים לפורמט הצר של ה-7 אינץ' ובעזרת שמונה פטיפונים, שני מכשירים אפקטים,ערמות של ויניל, מחשבה פתוחה ומשוחררת מכל כבלי ז'אנר והרבה הומור, הם מרחיבים את היריעה ומתרחקים בקפיצות נחשוניות משני הסטים הקודמים. כי שאדו וכמיסט, כמו שני מאסטרים אמיתיים, אף פעם לא חוזרים פעמיים על אותו תרגיל שחוק; הם פשוט נורא משתעממים מזה. וכדי להישאר בעניין הם ורקים לקססה משהו כמו 90 קטעים בפחות משעה ומבלי להתיש את האוזן במיקסים ובקאטים מהירים. הכל זורם כאן כמו דייט טוב, שכבר בהתחלתו אתה יודע שהוא ייתרגם ליופי של סוף. השניים גם העמידו סרט הדרכה קצרצר שאמור לענות לחמוצי המבט שעדין חושבים שדי ג'יי זה רק אחד משנגן תקליטים של אחרים.

      לא נותר, אלא לקנא

      ואחרי שהבנו איך זה עובד באמת - יאללה לעסק. השניים לא ממהרים להרים את המסיבה לשמיים ודווקא פותחים באיזי עם גרסה רובוטית מסטולית ל-"Rock Around the Clock” ושמבהירה היטב שהסט הזה לא הולך להיות דומה למשהו ששמענו בחיים. כמו כדי לאשש מחשבה חייכנית ומרדנית שכזו, מגיעה הגרסה המדוברת להמנון האלופים האולטימטיבי – "Eye of the Tiger" שרק זוג עיניים בוחנות ומיומנות כמו של שאדו – הימור שלי – יכולות לדוג את ה-7 אינץ' הזה באיזה מחסן שכוח אל. משם הם ממשיכים כמו חתולים בצמרת לרפרף על סול ישן, כזה שמריח כמו סרט בשחור לבן עם בחורות שנמסות למשמע ההוא ליד הפסנתר, עוד גרסה הזויה וקורעת מצחוק למיסטר לונלי, של מישהו שככל הנראה נותר לונלי בעצמו לאחר עישון יותר מדי חומרים מסן פרנססיקו. כאן קוראים לזה "שורלי". “I'm So Mixed Up And Confused, Surely” שום שורה כאן לא במקרה.

      ואז מגיעה הפצצה האמיתית הראשונה. אחרי רבע שעה של סלקשן שלא דופק חשבון לאף אחד, הם מנחיתים את השלב הבא מבחינתם, שלוקח את זה הכי אחורה שיש - ישר לאולד סקול. שלא כמו די ג'ייז אחרים שאוהבים להשוויץ כי יש להם את התקליטים המקורים מהם דגמו את השירים שכולם אוהבים, שאדו וכמיסט עושים בלייב לגמרי מאותם תקליטים את הביט מחדש; במקרה הראשון זו הקלאסיקה של פארסייד "Passin Me By" בלייב. תקליט אחד מנגן את "Summer in the City" המקור של קווינסי ג'ונס, שני את התופים ואחר את מעבר התופים המדויק בו J Swift השתמש.

      נאס הוא הבא בתור עם "I Made You Look” וחלוץ האקלקטיקה בהיפ-הופ, גאון בשם פרינס פול מקבל כאן הומאז' משלו מהשניים שממשיכים בדרכו. “DYWCK” של גאנגסטר גם הוא עובר כאן החייאת ויניל ממש מול האוזניים. אין דברים כאלה. בהמשך, לפני שהם נכנסים בראב-ראבק של הבלוז, פסיכדליה, פ'אנק, קראנק, רוק ופאנק (פו פייטרז, בלר ואחרים במיקס מטורף) הם מראים ממי ג'סטין וטימבו גנבו את הלחן הרוצח של "Danm Girl” ובעיקר - ואני מניח שכבר קלטתם את זה - נהנים בטירוף מהמסע בעקבות די ג'ייז שהם מעבירים לנו. מסע שגם נכנס לדפי ההיסטוריה כששאדו וכמיסט היו הדי ג'ייז הראשונים להופיע באולם Hollywood Bowl ולשני ילידי קליפורניה אין יותר כבוד מזה, כפי שקאט כמיסט מעיד בדיוידי של הסט, שהוקלט באותו ערב. סולד אאוט. כמו כל הופעה בטור של הסט הזה. ולכל אלו שמסובבים תקליטים לפרנסתם לא נותר אלא לקנא בחירות האומנותית של השניים – הם להיפ-הופ מה שטימותי לירי היה לרוק בזמנו - שבמעמדם יכולים לשים איזה שיר שבא להם מתי שבא להם והקהל יצעק לשמיים. איך לא?