המרקקה

בל"ג בעומר האחרון היינו עדים לאחד האירועים הביזאריים ביותר שפקדו את עולם המוזיקה במדינת ישראל. חבורת טכנאים שמתהדרים בשם "פינק פלויד האוסטרלים", שם שהוא לבדו סיבה מספיק טובה לפתוח את דלת המטוס ולפזר אותם מעל מימי האוקיאנוס ההודי, הגיעה להופעה בארץ. ההרכב, שבאופן מפתיע מבצע אך ורק קאברים ללהקה אחת ויחידה (בין המנחשים את זהותה יוגרל התוספתן שלי), לא הגיע לכאן על מנת להופיע בפתיחה חגיגית של קניון פתח-תקווה כמצופה מלהקת קאברים, אלא באמפי פארק ברעננה, לא פחות. וכאילו שזה לא מספיק זכה הביקור לכמות יחסי ציבור שלא היו מביישים ביקור של פינק פלויד בעצמם, במופע איחוד משותף עם הביטלס ועם סנטה קלאוס, על גבי מאות אלפי הכרזות המפוזרות ברחבי העיר הוכרז קבל עם ועדה שמדובר כאן בממשיכי דרכם של הפינק פלויד, לא פחות. להזכירכם, מדובר בלהקה שהדבר הכי יצירתי שהיא עשתה על הבמה היה להגיד "גוד איבנינג תל אביב". ולא בסתם מופע קאברים עסקינן, אלא בכזה שמתיימר לחקות אחד לאחד את הביצועים המקוריים של פינק פלויד, מה שאומר שהם ממשיכי דרכם בערך כמו כל אחד שאי פעם הכניס את "דארק סייד" למערכת שלו ולחץ "פליי". למעשה, באותה מידה ניתן היה לקחת אלבום הופעה חיה של פינק פלויד, לנגן אותו במערכת ההגברה של האמפי, ולשים על הבמה שלושה קופים עם תופי מרים ואקורדיון; ככה החוויה המוזיקלית היתה נשמרת במלואה, ומהיכרותי עם דרישות כספיות של קופים עלות ההפקה היה יורדת פלאים.

אולם אין ברצוני לרקוק כאן באופן ספציפי במופע הנ"ל, אלא דווקא בנגזרותיו השונות והאינסופיות בגזרה הלוקאלית. בשנים האחרונות, עושה רושם, גובר גל הלהקות שמכריזות בפומבי שמטרתן היחידה היא להפוך לרפליקה מדויקת של הרכב אחר, להעתיק במדויק את עבודתו, ואגב כך לגזור קופון ולקדם את הקריירה לקראת השלב שבו יחליפו את הקאברים בחומר מקורי באיכות ירודה בתקווה שהקהל לא ישים לב. פינק פלויד האוסטרלים הם אמנם מקרה קלאסי של השתנה מהמקפצה, שבו הקידום העצמי מונף עד לכדי קריירה בינלאומית ומשבר זהות עצמית א-לה "ורטיגו", אולם גם בישראל לא חסרות דוגמאות להרכבים שלקחו את רעיון הטריביוט, קונספט מבורך ביסודו, והפכו אותו לקריירה ארוכת טווח. כך הפך מופע מחווה לרדיוהד להופעה שבועית קבועה שנמשכה לאורך שנים, כך צצות חקייניות לד זפלין שלא מתביישות להעתיק את המקור עד לרמת הפונט הזפליני המוכר בכיתוב ההופעה. פסטיבלי ביטלז בכל שני וחמישי, הרכב מחווה לפיקסיז, מופע חקיינות לזיגי סטארדאסט, אפילו הרכב קאברים לקולדפליי כבר היה כאן, נשבע לכם, נראה לי שאפילו קולדפליי היו מתביישים לעשות קאברים לקולדפליי.

כל זה, כאמור, מבלי לגלות הבנה בסיסית למהותו של המושג "קאבר". הרעיון העומד מאחורי קאבר, למי שפספס, הוא להציע פרשנות מחודשת לשיר קיים. אם כל מה שיש לך להציע זה חיקוי של המקור, אז אתה יכול להופיע, במקרה הטוב, בבר מצווה, ולא אחת מוצלחת אפילו, אלא מאלה שמגישים בהן את הלחמניות המתוקות המחורבנות בהתחלה. ולא, לא מעניין אותי שזה נשמע בול כמו רדיוהד, אם אני ארצה לשמוע רדיוהד אני אשמע רדיוהד, ולא איזה בטלן חסר חוש יצירתי שמנצל פרצה בחוק ועושה קופה על הגב של מישהו אחר. נבצר מבינתי כיצד יכול מישהו שבאמת אוהב את הלהקות האלה, לשבת בהופעה של החקיינית ולהתרגש מהדמיון למקור, לי באופן אישי זה עושה חשק להקיא. זה בערך כמו לשכב עם בובת מין שנראית כמו חברה שלך – ככל שהדמיון יהיה גדול יותר, כך האירוע יהיה מבחיל יותר.

בשורה התחתונה, התופעה הזו היא רק עוד דוגמה לאופן שבו מתעקשת החברה הישראלית להיצמד בכוח אל הידוע והמוכר במקום לנסות ללמוד ולהתפתח לאפיקים חדשים, וקשה להאשים את ההרכבים האלו על דרך הפעולה שבה בחרו לפעול. הרי ממילא תעשיית המוזיקה בישראל אובססיבית לחלוטין לגרסאות כיסוי, אז למה להסתפק בשיר אחד אם אפשר להעתיק להקה שלמה? תראו לאיזו תהודה זוכה פרויקט "עבודה עברית". בואו נודה בעובדות, אנחנו אולי מעמידים פנים שיש לנו עניין במקוריות ונכון שאנחנו הראשונים לרוץ ולקנות כל גוש חרא שמונח לידו שלט עם הכיתוב "חדש", אבל למעשה כשזה מגיע לעניינים מהותיים יותר,אנחנו רוצים את המוזיקה שלנו בתדר 91.8, את הקפה שלנו מארומה, את "אסקימו לימון" בשידורים חוזרים, והמקום היחיד שיש לנו עניין להרחיב בו אופקים זה במספר החברים שלנו בפייסבוק. מצד שני עושה רושם שגם בשאר העולם, או לפחות באוסטרליה, המצב לא הרבה יותר טוב, אז אפשר להירגע, להישען אחורה, ועם קצת מזל אולי גם א-הא התימנים ואורי פיינמן הנורבגי יגיעו להופיע כאן בקיץ הבא. יש למה לחכות.