שלוח רסן / סבסטיאן פוקס; הוצאת פן וידיעות ספרים; תירגם: אסף כהן.
בוקר אחד, במאי אשתקד, קיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה שזימנה אותי למ?ייפ?ייר, למשרדי המטה הלונדוני של משפחת פלמינג - אספני אמנות, פילנתרופים ובעלי אחד הבנקים הפרטיים המצליחים ביותר בבריטניה. שם, על ארוחת פיל?ה בקר שהוגש נא ובקבוק קלו? דה וו?ז'ו? 2000, נשאלתי אם ברצוני לכתוב ספר בסדרת ג'יימס בונד לכבוד חגיגות המאה להולדתו של איאן פלמינג.
עניתי בשלילה. הרומן האחרון שלי, Human Traces, היה חקירה בת 650 עמודים של התודעה האנושית במושגי הפסיכיאטריה והאבולוציה. על אף שהוא כלל גם דרמה, לא היה בו זכר לאקדח וולתר או לביקיני. קח עוד קצת בורגונדי, הם אמרו; לפחות תעיף עוד מבט בספרים.
אז עשיתי כבקשתם. לא קראתי את הספרים מאז גיל 12, כאשר נער הודי רחב אופקים שלמד בבית-הספר שלי, בשם פאלי ואקיל, ערך לי היכרות עם מרוסיה באהבה - המהדורה בכריכה הרכה עם התמונה המטרידה של טטיאנה בשמלה כחולה משוסעת ובגרביונים שחורים. ואז, כעבור זמן קצר, גיליתי את ה"ס?פרות"; ובונד ירד מהתפריט.
כשפתחתי שוב את הספרים, ציפיתי להיתקל בזבלונים - ספרות זולה אמיתית; אבל ציפתה לי הפתעה. בונד הזה, גיבור בודד עם נעליים רכות ונשק יחיד בעל עוצמה מוגבלת, היה אדם בסכנה נוראית. הוא עורר בך דאגה. והסגנון היה נקי, עיתונאי, חף מקלישאות; קליל ושובבני לפרקים, אך ללא זלזול בקורא. זה היה כיף.
אני אוהב לכתוב פרודיות על כותבים אחרים, ותיארתי לעצמי שאוכל "לעשות" את פלמינג די בקלות; אך בעוד פסטיש היתולי מכיל 125 אחוז ממאפייני הסופר, הנחתי שבכתיבת מחווה עלי לרסן את עצמי ולשלב משהו כמו 75 אחוז בלבד מהצביון המקורי. זה יכול להסתדר.
ובכל זאת חזרתי ועניתי בשלילה. אמרתי שאיני רוצה שדעתי תוסח מכתיבתי האמיתית. ואז הם נתנו לי מאמר של פלמינג שחשף כי הוא כתב את הספרים תוך שישה שבועות בלבד. כמו כן, היה שם שפע של טיפים על דרכים לקידום העלילה. ועדיין עמדתי בסירובי. אני מתעסק בחיים פנימיים, אמרתי, לא בפיצוצים.
המשכתי בכל זאת לקרוא את ספריו של פלמינג, בסדר כרונולוגי. מבחינת הקצב, הטובים ביותר הם סיפורי הפשע, שבהם בונד הוא שוטר בינלאומי שמסכל קנוניות פליליות; לעומת זאת, הקטעים המפחידים הטובים ביותר היו אלה שבהם אסון לאומי עומד בפתח. נניח, חשבתי, שאכתוב יציר-כלאיים הכולל מרכיבים משני הסוגים - הקצב של חייה ותן למות והאיום המצמרר של מונרייקר? נניח שאקח את כל המיטב של פלמינג ואשמיט את כל הקטעים האיטיים או הטיפשיים? ואז עלה בי רעיון למזימה אפשרית של הנבל; ואז מצאתי אזור גיאוגרפי שפלמינג פסח עליו. ואז פיניתי שישה שבועות ביומן שלי. ואז כתבתי את הספר.
בונד שלי הוא בונד של פלמינג - לא קונרי, לא מור ולא קרייג, על אף כל קסמם. זה נגע לליבה של המשפחה, ששמחה "לקבל בחזרה את המרגל הזקן", כפי שניסחה זאת קייט, אחייניתו של פלמינג. ברברה ברוקולי, ממשיכת השושלת שמפיקה את הסרטים (כמפיקה של "קזינו רויאל", הסרט האחרון בסדרה), אמרה שזה נראה כאילו מצאו כתב-יד במגירת השולחן של איאן אחרי מותו. ואכן, בונד שלי שותה ומעשן לא פחות מאי-פעם בעבר, אם כי אילצתי אותו לשתות קצת יין עם הארוחות שלו, היות שכל מאכלי הביצים האלה בליווי משקאות חריפים עשו לי קלקול קיבה.
הגיבורה הראשית שלי - "נערת בונד" - קיבלה קצת יותר עומק מהנשים של פלמינג, אך לא על חשבון הזוהר; המזימה שלי קיבלה קצת יותר מורכבות פוליטית, אך לא (כך אני מקווה) על חשבון הקצב. זאת לא "המצאה מחדש" המותאמת לעולמנו, אלא מחווה שובבה לדמות שובבה.
ג'יימס בונד נולד לעולם הסגפני והעצו?ר של שנות ה-50. בעשורים שחלפו מאז הוא המשיך לדבר לליבם של נערים וגם אל הילד הפנימי ששרד ברובנו - גברים, וכמעט באותה מידה גם נשים. ניסיתי להעלות בעיני רוחי פלמינג שחזר אליו התיאבון לחיים ולגיבור שלו, ואז ניסיתי לכתוב ספר שיציג את שניהם בשיאם. במשך עשרות שנים היה ג'יימס בונד משו?אה ודאית של ריגוש בקיומם האפרורי של רבים, ומשולח רסן הוא הניסיון שלי להביע את תודתי על כך ליוצרו. יום הולדת שמח, מר פלמינג.