"לפני שהשטן ידע", סרטו החדש של סידני לומט, יכול אולי להתפרש כסרט שוד או נקמה, אבל מעל הכל הוא סרט על משפחה לא מתפקדת, על מוסר קלוקל שיכול להתקיים רק בתוך משפחה לא מתפקדת, מוסר שמוביל לאירועים הרי גורל, שיכולים לקרות רק בתוך משפחה לא מתפקדת. האנק (אית'ן הוק) ואנדי (פיליפ סימור הופמן) הנסון, חולקים זוג הורים, ילדות סבוכה, חוסר שביעות רצון מהחיים שלהם ובעיית מזומנים קשה. לכל אחד מהאחים יש את בעיותיו האישיות וסודותיו הפרטיים והמסוכנים, ולא נראה שהם חברים נורא טובים. אבל, על דבר אחד הם כן מסכימים, וזה שאת הבעיה הכספית של שניהם יש לפתור ומהר.
בהצעתו של האח הבכור אנדי, מחליטים השניים לדפוק מכה קטנה ומאורגנת היטב, קרוב לבית ועם מינימום סיכון. במקרה שלהם "המכה הקטנה" מתגלה כצלחת בקטריות של טעויות ופישולים, שבטווח הקצר עולים בחייהם של שניים מהמעורבים, ולטווח הארוך יפתחו באיטיות ובעדינות שלל קופסאות שרצים, מהן אף אחד לא יצא נקי ואפילו המנצח יהיה סוג של מפסיד. אותו שוד הוא העוגן של הסרט, נקודת האמצע אם תרצו, ורובו של "לפני שהשטן ידע" מסודר סביבו, מזוויות שונות של אנשים שונים, אך בזמנים פחות או יותר מקבילים. תחשבו על הסצנה המחולקת לשלוש בחנות הבגדים ב"ג'קי בראון", אבל לאורך סרט שלם.
סקס פראי בעירום מלא
המשחק ב"לפני שהשטן ידע" הוא כמעט טוב מדי. האנק בגילומו של אית'ן הוק הוא לוזר שלא ברא השטן. זה יושב עליו כמו שאף דמות לא ישבה עליו אי-פעם, וגורם לנו להרהר בקריירה המוזרה שלו ושחקנית מדהימה שלא מזמן נפרדה ממנו. לעומתו, פיליפ סימור הופמן (פוסט קפוטה) הוא הגזמה מטורפת, וזה מרגיש קצת כאילו הוא בתאטרון. לטעמי האישי, תפקידו הטוב ביותר של הופמן עד כה היה סנדי לייל ב"ואז הגיעה פולי", אך מאז ההכרה הממסדית בו הוא גדל לממדים כה גדולים, כך שבסרט הנוכחי המשחק שלו עד כדי כך טוב, שכבר קשה להאמין לו. זה אולי נשמע לא הגיוני, אבל תנסו לחשוב על לורנס אוליבייה משחק בסרט עם קיאנו ריבס וטארה ריד, זה פשוט לא עובד יחד. דווקא אלברט פיני (האבא), שככל שמתקדם הסרט מקבל יותר ויותר זמן מסך ורלוונטיות לעלילה, חורט את הרושם העמוק ביותר ומוכיח מעל לכל ספק, כי הוא אחד השחקנים המוכשרים והאמינים שאפשר למצוא היום. התאורה ההייפר טבעית (רוב הסרט קורה ביום), הצילום הקרוב שיוצא מדי פעם מפוקוס והעריכה התזזיתית תורמים מאוד להרגשת הלחץ האדיר המופעל על הנפשות הפועלות. על הדרך יש גם כל מיני ג'סטות ומחוות קטנות שלאו דווקא קשורות לעלילה אבל גורמות לסרט להרגיש אמיתי יותר, ויש סקס פראי עם מריסה טומיי בעירום מלא, שזה כבר טוב. סוף הסרט משאיר אותנו עם לפחות שני לקחים מנוגדים והפתיחה היא מהחזקות והמרשימות שראיתי. אבל דווקא הפטנט של "נקודת המבט התורנית" שלמעשה עליו מושתת כל הסרט, הוא מה שהופך את "לפני שהשטן ידע" לסרט פחות ממושלם.
איך להגיד את זה, מה שעבד נורא טוב ב"כפרה", או בסצנה גאונית אחת ב"שתיקת הכבשים", מתחיל באיזשהו שלב להעיק על ההתפתחות הטבעית של העניינים ולהאט מאוד את הקצב. העובדה ששוב נראה את כל הסיפור מההתחלה רק מזווית אחרת, גם אם לא ירגיז אתכם בפעם השלישית, לבטח יתחיל ברביעית. ולמרות שלא תדעו מה שלא תצטרכו לדעת עד הרגע בו יחליטו שאתם צריכים לדעת אותו, הקונץ הכרונולוגי הופך את ההתרחשויות (מזווית לזווית) לפחות ופחות מותחות ורגעים ספורים לפני תחילת הסוף (שהוא, אגב, סוף מעולה), כבר נתפלל לתום הסרט.
אז נכון, סידני לומט ביים את הסרט הזה, אבל העובדה הזאת היא לגמרי לא רלוונטית לצערנו אנחנו כבר לא בסבנטיז, וכמו שאין מה להשוות את "נהג מונית", "תינוקה של רוזמרי" או "קאובוי של חצות" לאף סרט שעשה אף אחד מהחבר'ה האלה בשנות התשעים (שלא לומר האלפיים), כך לדעתי יש להתייחס ל"לפני שהשטן ידע", בצורה חפה מכל ידיעה קודמת. מהבחינה הזו מדובר בסרט טוב. הוא מעלה שאלות מוסריות קשות והוא מציג את התא המשפחתי המסובך בצורה הכי רקובה שהוצג עד כה. אבל משהו בו לא עובד עד הסוף, ולמרות האינטנסיביות שלו הוא נהיה באיזשהו שלב, איך לומר, קצת מייגע. בסופו של עניין, כסרט קולנוע, אני ממליץ עליו. אבל אם הציפיות שלכם נמצאות אי שם בין "סרפיקו" ל"אחר צהריים של פורענות", זה בהחלט לא מה שתקבלו.