פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: שגית זלוף-נמיר

      היא מעדיפה את האובייקטים שלה במצבי התכלות ומתעסקת במוות באותה מידה שהיא מתעסקת בקשרים אינטימיים

      תערוכת היחיד של שגית זלוף-נמיר, "צ'ינקו", מוצגת בגלריה d and a

      צ'ינקו

      באמצעות האסתטיקה הכמעט קלינית שקיימת בעבודות אני עוסקת ברגש ובזכרון באופן לא סנטימנטלי ומתרפק, אלא באופן רפלקסיבי ומפוכח. השם האזוטרי הזה, שנהיר רק לי ולמשפחתי, ושיש לחפש אחר פירושו, מעיד על קיומו של עולם אישי המכונן את הדימויים- מתחת לשכבות הניכור והריחוק האסתטיים קיים עולם פנימי, פסיפס רגשי המורכב מחלקי זכרונות וחוויות.

      בכל דימוי ניתן למצוא אובייקט מכיל, אם באופן ממשי ואם באופן מטאפורי - "הכלה" היא אחד הנושאים העולים מתוך התערוכה. בבית הוריי נהוג לאכול בקערות אמייל עמוקות, לבנות עם פס כחול - צ'ינקו, אותן אני זוכרת מילדות ועד היום. לכל אחת מחמשת הנפשות בבית היתה צ'ינקו אישית, כמו אצל זהבה ושלושת הדובים. הכינוי צ'ינקו היא קיצור של המילה העירקית צ'ינקוואי, ואני זוכרת שבתור ילדה קטנה "צ'ינקו" התחברה אצלי מיד עם אוכל. עד היום היא מפעילה אצלי את בלוטות הטעם, ויש לה ריח של תבשיל. נניח קובה.

      המקום שבו גדלת

      גדלתי בקריות. הקריות הן לא סתם פרבר, הן מוקפות במפעלים מזהמים שיוצרים אצלי הקבלה רומנטית למנצ'סטר. הקריות הן עוד מקום אפרורי ותחת עננת זוהמה, היו גם ים ומועדונים.. בשנות ה-90 היו הרבה להקות רוק מהקריות, והיה משהו מאוד מלכד באווירת הפועלים האפרורית. אני משתדלת להיות שם פעם בשבוע, וזה מלווה בסלידה ובאהבה בו-זמנית. מקום שמאוד השפיע על מי שאני היום.

      עבודות שהשפיעו עליך

      אני חייבת לציין מראש שכל דבר משפיע עלי... כמו שאומרים, לאמן אין חופש – המודעות נמצאת תמיד במצב של קליטה, עיכול ויצירה. זו יכולה להיות החממה שמקימים בצידו של כביש החוף שראיתי היום תוך כדי נסיעה, באותה מידה שזו יכולה להיות יצירה חדשה שפגשתי בתערוכה. זו יכולה להיות פעולה שאבי עשה בזמן שצפה בטלוויזיה באותה מידה שזה יכול להיות ספר שאני קוראת. זה יכול כל דבר בו אני נפגשת במשך היום, ללא היררכיה. הקולטנים שלי כל הזמן במצב פעיל, וכך או כך המציאות וההווה מחלחלים פנימה ומתערבבים עם הזכרונות והעבר.

      גם ברמת היצירות שהשפיעו עלי – זה כל כך משתנה מדי יום ביומו. להתחייב להשפעה אחת מסוימת נראית לי התחייבות גדולה מדי וסגירה גדולה מדי של שלל האופציות הקיימות... יש תקופות בהן אני מתחברת יותר לעבודות מסוימות, ועם התפתחות היצירה שלי הן הופכות לחלק מהעבר ומהזכרון שלי ועבודות חדשות תופסות את מקומן.

      אבל בכל זאת:
      *אמנות ואסטתיקה יפנית – למרות שהיום הגבולות מיטשטשים, אבל אני מוצאת עצמי נמשכת לשפה הזו בה הויז'ואל חזק ומיידי, לאופן השימוש בצבע, לשטיחות ולאסתטיקה המהוקצעת – שפה שנותנת את אותותיה בעיקר בתערוכה הנוכחית שלי.
      *הצלם ג'ואל פיטר וויתקין – תמיד רלוונטי לגבי. החיבור בין האסתטיקה לזוועה הדהים אותי מאז ומתמיד. אני תמיד נפעמת מחדש מהאופן בו האמנות יכולה להפוך כל דבר לאובייקט של התבוננות ושל רפלקסיה. ויתקין מרתק אותי בחיפוש שלו אחר הנשגב דווקא במקומות של הבזוי, באובססיה שלו, ובהתעסקות הפלסטית שלו עם החומר, האובייקט ועם מדיום הצילום.
      בכלל, אני יכולה לראות כרגע את מרבית המשיכה שלי לאמנים פלסטיים שמתעסקים פיזית עם החומר האורגני, כמו הלן סדוויקChadwick) (Helen, מונה חתום, קיקי סמית'.

      רוב היצירות שמשאירות את חותמן עלי הן יצירות שאני מאמינה להן, שמתקשרות לאמן שיצר אותן. כשאני פוגשת אמן חדש שעבודתו מרתקת אותי אני מיד רוצה לדעת עליו הכל – אני נמשכת לביוגרפיה של האמנים באותה מידה בה אני נמשכת לעבודות שלהם, כמו ב"סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי, אחת היצירות שנשארות איתי מאז ומתמיד – החלק בו מספר בטאיי על אביו בסוף הספר חשוב עבורי באותה מידה בה הסיפור עצמו חשוב, והקשר של הביוגרפיה והרלוונטיות שלה לגבי הסיפור המרתק והחושני עד כאב.

      * מישל גונדרי ואופן הטיפול הפיסולי הלואו טקי שיש בסרטיו, העולם האסוציאטיבי והסוראליסטי שנבנה מרדי מיידס ומשאריות של חיים, והעושר היצירתי שגורם לך לאהוב את העולם. הוא באיזשהו מקום מייצג עבורי את הקריצה כלפי אמנות שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, קריצה שחשוב לשמור עליה, כדי לא לשכוח למה אנחנו כאן מלכתחילה.

      הצופה האידיאלי

      צופה שמגלה לי דברים חדשים שלא ידעתי על האמנות שלי. צופה סקרן, שמעניין אותו להבין, לדעת, להתבונן. צופה שיכבד את העובדה שיצירה שיצאה לאוויר העולם היא חלק מהנשמה של מי שיצר אותה, וינסה לראות לתוכה. כל צופה שאני מצליחה לעורר בו סוג של רגש הצליח להגשים לי פנטזיה. הרגש לא חייב להיות חיובי, הוא לא חייב להבין או לאהוב – אני יודעת ומאמינה שהכוונה שלי לא באמת משנה לצופה, ושקיימת חוויה אוטונומית במפגש בין הצופה ליצירה, והחוויה הזו קסומה בעיני – המפגש הוא של הצופה לחלוטין, היצירה כמו בוראת עצמה מחדש בכל פעם שמישהו שם עליה את עיניו.

      תיק עיתונות:

      מבט חטוף בעבודות של שגית זלוף-נמיר לא יסגיר את העיסוק האוטוביוגרפי שלה. התבוננות נוספת תאפשר, אולי, לקשור באופן אסוציאטיבי בין הדימויים לחיים הפרטיים של האמנית והדברים שמטרידים אותה.

      המשקל שיש לביוגרפיה בקריאת העבודות שנוי במחלוקת, אבל לזלוף-נמיר יש נטייה לצד שמעדיף את הביוגרפיה: "כשאני פוגשת אמן חדש שמרתק אותי אני מיד רוצה לדעת עליו הכל", היא מסבירה, "אני נמשכת לביוגרפיה של האמנים באותה מידה בה אני נמשכת לעבודות שלהם. האמנים שמאז ומתמיד ריתקו אותי הם אלו שהיתה סימביוזה בין החיים שלהם לעבודה שלהם".

      הביוגרפיה לא מקבלת את מלוא הבמה בעבודות של זלוף-נמיר. היא משחקת עם הצופה, במודע או שלא במודע, משחק של גילוי והסתרה. גם אם הצופה בתערוכה לא מעלה מיד בדעתו את הקשר בין הצילומים הקפואים והאסתטיים לבין חיי המשפחה, הטקסט הנלווה לתערוכה (אותו כתב פרופ' שמחה שירמן) מעיד בצורה מפורשת יותר על הקשר בין הצילומים, שרובם טבע דומם, ובין התא המשפחתי.

      התא המשפחתי מקביל לצילומים, שהם גם מעין "תאים", קופסאות בצבע לבן, בתוכם נכלאו חפצים (וגם בני אדם) ונעשו ניסויים, כמו במעבדה מוזרה: חלמון ביצה שהונח בשלמותו בתוך קקטוס, אמבטיה שמתוכה מבצבצים רגלי עופות, כמעט בשובבות, מופנים זה לצד זה וכאילו מנהלים ביניהם שיחה או עץ פרי קטן, "גורי", שנעקר ממקומו ופירותיו נעטפו בנייר כסף מתוך נסיון אבוד מראש לשמר את טריותם.

      הניסויים, הפעולות שהיא מבצעת, הן הדרך שלה להצפין, לעדן ולהחביא את הסיפור, אבל גם לפתוח את העבודה להקשרים נוספים: זלוף-נמיר מגדירה את הדימויים כ"אורגניזמים שצולמו בחלל לבן וסטרילי, שעוקרו ממהותם על-ידי פעולות אינטנסיביות של סידור מוקפד, עיטוף, חירור, ליפוף, ריקון, סתימה, ועקירה". לדבריה אלו פעולות "שנעות בין עדינות לאלימות, בין טיפוח להרס ובין דאגה לפגיעה". הפעולות שהיא מבצעת הן שחזור מעודן, מטאפורי, של הפעולות שמתרחשות בתא המשפחתי.

      את האובייקטים שלה היא מעדיפה במצבי התכלות: אבטיח שידע ימים יפים יותר, מעגל של קובה שמתמוסס לתוך המפה, פגרים ודמות אדם שמונחת כמו גופה. זלוף-נמיר מתעסקת במוות באותה מידה כמו בקשרים האינטימיים. "כל האובייקטים הם רגע לפני ריקבון, קמילה, מוות", אומרת זלוף-נמיר, "הצילום מעניק להם חיי נצח, ובו זמנית מנכיח את עובדת פגיעותם, ומכאן –'מה שנצחי מתכלה' ". הנוכחות של המוות בצילומים הוא כמעט המקום היחיד שבו היא מוותרת על המטאפורה ומציגה את הנושא בגלוי, והיא מפגינה את העיסוק הזה גם באופן הצילום: האובייקטים מצולמים בסטודיו, מחוץ לחיים "האמתיים", חסרי חיות ומנותקים מכל קשר עם המציאות.

      הסטודיו מאפשר ניתוק מהמציאות לא עבור האובייקט המצולם, אלא גם מנתק על הצלם מהעולם. זלוף-נמיר מצלמת בעיקר בסטודיו, אבל משתדלת לצאת לעיתים קרובות: "הסטודיו עלול להפוך מהר מאד לבועה של אוטיזם אם נותנים לו להשתלט. לפעמים החוץ נחוץ, באמת. ולו רק בכדי לחזור לסטודיו עם תובנות חדשות. אני מוצאת עצמי יוצאת החוצה ויוצרת גם שם- לפעמים לתקופה, לפעמים רק לרגע. גם ה"חוץ" תמיד הופך לסטודיו שלי, כי אני חושבת שאפשר לקחת כל דבר למקומות האישיים שלך".

      - צילומי סטודיו פחות נפוצים בתערוכות בתקופה האחרונה, מה את חושבת על זה?

      "הנוכחות המצומצמת של צילומי סטודיו קשורה אולי לעניין של האמנות לצור עולם שהוא כביכול אותנטי, אבל עם מניפולציה דיגיטאלית, ואת זה הסטודיו לא יכול לעשות, הסטודיו הוא מקום מאוד סגור, כמו בועה. אורי גרשוני ודויד עדיקא, אמנים שאני מאוד אוהבת, מציגים עבודות סטודיו, אבל תמיד מאזנים עם הרבה פורטרטים, והמהלך שהם עושים הוא מהלך מבורך".

      - הטקסט שמתלווה לתערוכה קושר את העבודות לאמא שלך, העיסוק בדמות אב פחות מורגש. לאן נעלמו הגברים בבית?

      "בחיים האישים אבא שלי והאחים שלי הם דמויות מאוד דומיננטיות, אבל הקשר לאמא הוא הדוק וסימביוטי. אני חושבת שחלק מתהליך ההתבגרות, המעבר מילדות לנשיות מחלחל באופן מאסיבי לעבודה, ואני רואה את עצמי הופכת עם הזמן להיות אמא שלי במידה מסוימת, באופן הייחודי שבו היא מתמודדת עם החיים. המחשבות על העתיד וההורים מבוגרים גורמים לי לתהות על התפקיד שלי בעולם. יצרתי תא חדש ומנותק עם בעלי, שיש לו אופציות להמשכיות ועתיד, ופתאום נכנס לתמונה העיסוק עם הפריון, ועם הרצון שילך ויגבר לממש אותו".