אם היית עוצר ברחוב את סנדק הטכנו דריק מיי לפני 15 שנה ומספר לו שתפוח האדמה הלוהט של הטכנו בשנת 2008 יהיה בחור אלג'יראי,שמגיע מרקע של היפ-הופ ועונה לשם לוקו-דייס,הוא היה בוחן אותן אותך בחצי מבט המפורסם שלו ושואל בנימוס מאיפה משיגים את החומר שאתה לוקח.
נדמה שאת מה שקורה בשוק הטכנו ב-4 שנים האחרונות אפילו מייסדי הז'אנר לא יכלו לצפות (מה שגם יכול להסביר את התגובה האיטית שלהם לכל הסיפור); מפיקים צעירים ומוכשרים כמו שדים מברלין, קלן, מדריד, תל אביב ושטוקהולם צצים ללא הרף ובועטים בכל המוסכמות של מה שחשבנו שאנחנו יודעים על דאנס ואלקטרוניקה.
אם לפני עשור היו שני מחנות גדולים ההאוס והטכנו (את הטראנס נוציא כרגע מהמשוואה), עם גבולות ברורים, גיבורים שונים, מסיבות נפרדות ומלחמת מכירות, היום אנחנו נמצאים במקום אחר לחלוטין שבו כל הגבולות היטשטשו, עד כדי מחיקה מוחלטת של קווי המתאר ההתחלתיים; סוון ואת' מנגן קטעים של דניס פרר וליטל לואי וגה מנגן קטעים של שלומי האבר.
מה שהתחיל עם מהפכת המינימל, בה לקח דור צעיר של מפיקים את הטכנו ממצב של גסיסה מתקדמת, ניקה אותו מלופים סטטיים ואגרסיביים, שכלל את המקצבים לכדי פוליריתמיות מורכבת והחזיר את המלודיה בגרסה מזוקקת ועדכנית יותר, התפתח לכדי תופעה רחבה, משמעותית, קוסמופוליטית ומשמחת פי כמה.
תוך מספר חודשים הסאונד החדש והטרי שרקחו שלח את כוכבי הפרוגרסיב האוס ששלטו באותם ימים לנגן בהונגריה, רומניה בולגריה ושאר פריפריות אירופאיות, בעוד ששמות חדשים עם גישה טרייה ומרעננת כמו מתיו דיר (הטקסני-דטרויטי), לוצ'יאנו (הצי'ליאני-שוויצרי),גבריאל אננדה, דומניק אולברג ואחרים החלו כובשים את לונדון, ברלין ואיביזה, תוך כדי שהם מחזירים מאסות של קהל צעיר ועדכני למועדונים, שעד לא מזמן נראו כדינוזאורים.
כשסיימו החברים עם הטכנו והחלו להשתעמם מהסאונד המינימלסטי הם לקחו את אסתטיקת הסאונד הקפדנית שהתוו והפנו אותה אל עבר ההאוס. מתוך תרדמת של חצי עשור נשלף לו הדיפ האוס הטוב והישן וזכה גם הוא לטיפול אוברול כללי שיצרה
מוטציה חדשה, המשלבת בין הסאונד האורגני והחם של ההאוס לבין התחכום המקצבי של הטכנו והשתלטה על המועדונים.
הטובים לדייס
כל זה בא כהקדמה לסיקור אלבום האמן הראשון של גיבורנו להערב: לוקו-דייס: די ג'יי מחונן ממוצא אלג'יראי, שמתגורר בדיסלדוף, גרמניה והיה עד לפני כמה שנים בכלל בעסקי ההיפ-הופ. הוא הספיק לחמם את סנופ דוג, אייס קיוב ואחרים באירועים מקומיים, אלא שהכל השתנה כשהתחיל להסתובב בפסטיבלים באירופה, התחבר עם אומנים מסצנת ההאוס והטכנו ונפתח לכיוונים חדשים. נקודת המפנה הגיעה שניגן באחד המועדונים המפוקפקים בתבל הדי.סי 10 באיביזה,שם הצליח הגרוב שלו לשוות את אזנו של טימו מאס האגדה מספרת שהאחרון הפך את דייס לסנג'ר שסוחב לו את התקליטים - ומשם הכל היסטוריה.
החיבור בין מאס לדייס לא הסתיים עם תיקים ששוקלים 30 קילו. דרך מאס הכיר דייס את מרטין בוטריך, מי שהפיק בפועל עבור טימוס מאס את המוזיקה, והשניים החלו לעבוד יחדיו, כאשר בוטריך הוא המפיק שמוציא אל הפועל את הרעיונות של דייס (מה שעזר לקריירה של בוטריך עצמו להמריא. כיום הוא אחד המפיקים הכי מבוקשים, ובצדק) .
משנת 2004 מתפקד דייס כבחיר ליבם של אומנים כמו סוון ואת,ריצ'י הוטין וגו'ש ווינק, כשכולם חטפו את אותם קטעי מלודיה שברירים שהוא מזוהה איתם לליבלים הפרטיים שלהם. כיום דייס הוא אחד השמות הבולטים של אותו גל חדש מדובר, ולכן הצפייה לאלבום האומן הראשון שלו עוררה עניין רב.
בעזרת 9 קטעים מספק דייס צלילה מעניינת לקו התפר שבין ההאוס וטכנו, עם שילובים שמצליחים לאזן בין העומק והחום של הסאונד הדיפי לבין המתכתיות והתיכום של הסאונד המינמלסטי. כל אלו עטופים ברמת גימור מבריקה, שכבר מוכרת מהפקות קודמות של דייס; פסנתרים אורגניים נפגשים עם מצילות מתכתיות, צפצופים חתוכים ושברי מלודיה, מבושלים יחד על אש קטנה ומדויקת; המנה שדייס רקח מצליחה לפגוע גם בקהל המאזינים הביתי וגם מספקת חומר גלם מעולה לשעות הדמדומים במועדונים.
מלבד מעידות קטנות כמו שימוש יתר בווקאל כמו בקטע " Pimp Jackson Is "Talkin Now מדובר פה באלבום שלא היה מבייש שום ענק האוס משיקאגו.
האם מדובר ביריית הפתיחה לקראת גל המוזיקה שהולך לשטוף אותנו בקיץ הקרוב? הילדים אומרים שההאוס חוזר ואם מחברים את השמועה יחד למנה האחרונה של דייס הרי שמצפה לנו קיץ חם גרובי ושמן במיוחד.
לוקו דייס, " 7 Dunham Place"
(Desolat)