פיתוח קול

בסוף, כולם היו שם. כל אלו שקבלו על הזיופים ב"I Wanna Be Adored" שראו ביו טיוב, ואלו שהכריזו כי כף רגלם לא תדרוך יותר בהאנגר 11 (ובצדק!). כולם היו שם. אלו שגדלו על איאן בראון ורשמו את המשפט הנ"ל בטיפקס על שולחן בכיתה שלהם והפכו לאנשים באמצע החיים שהגיעו רק כדי לראות את האיש שהמילה 'קול' קטנה עליו. כמעט כמו הקול שלו שיצא והיה איך להגיד, אפעס מזייף קצת.

אז כן, הוא מזייף בענק. ממש. הקשר בין השירים המדהימים שלו לבין הביצוע שלהם על הבמה היה בעיקר אמוציונלי. אתה מכיר אותם על השנייה הראשונה ויודע איך נשמעים בתקליט – תמיד מופקים עד לאחרון הביטים – אבל מקבל אותם בהופעה כמו אוכל מלפני שבוע שנכנס למיקרוגל לחימום ארוך מהרגיל. לא טעים בכלל, אבל מה לעשות שאתה מת מרעב. וזה מה שהייתי אתמול. מת מרעב לגולדן בראון הזה.

כשעל השיר השני אתה מביא קלאסיקה כמו "Made of Stone", אתה יכול להרשות לעצמך לזייף כמו מי שלא היו נותנים לו אפילו להיכנס לבניין של האודישנים ב"כוכב נולד". ובראון, שחתום על עוד כמה שירים טובים לא מתרגש מזה; הוא ניצל בזכות הקוליות שלו שהצליחה לפגוע בהאנגר מלא למרות שכולם, כולל הנגנים שנראו כמו חבורת פקידים, ובטח שהוא עצמו, שומעים את הזיופים האלו עד לתקרה. אחרי כמה שירים כאלו זה פשוט מסתדר לך בראש, ואיך להגיד, נשמע אפילו חינני. כשהוא עשה את "Time is my Everything " זה כבר נשמע כמו הדבר האמיתי כי אתה קולט שמה לעשות, ככה נשמע הדבר האמיתי. המזל של בראון, שהוא כזה. אחד שהתפרסם כמו מי שלא שם זין וזה יוצא לו בקלילות כל הקוליות הזו, פאק, אפילו אדידס קראו נעלים על שמו אז נראה לכם שאכפת לו מזיופים? שימו לב, הוא אפילו לא אמר ערב טוב תל אביב, אלא ישר שאל "מה נשמע?" ונכנס לבליל המלים האלו, שאתה חייב להיות יליד מנצ'סטר כדי להבין.

ואני לא מדבר על הסאונד השחוט שיש למקום המקולל הזה, סאונד בעובי של נייר צילום נטול באסים, כזה שמאפשר לך לנהל שיחה אינטימית בלחישות על אזנה של בחורה נאה בזמן ההופעה. לא הגיוני שעדיין ממשיכים לעשות הופעות במקום הזה. הלהקה של בראון, כזו שכריזמה רחוקה ממנה מרחק תל אביב ממנצ'סטר באמת שניסתה. ניסתה להישמע קצת בעניין, וחוץ מהפרקשניסט הבוהמיין הם באו לדפוק כרטיס כמו אחרוני פקידי העירייה ולא נתנו איזה ערך מוסף לשירים, שהאמת, אין מה לגעת בהם בעיבודים אחרים. זה פשוט לא עובד אחרת. בראון, לא ריחם על ילדי הגן ולא פסח על אף שיר מרשימת המאסטים שלו. כולם היו שם. החל מ- "Set my Baby Free" בביצוע לא הגיוני, “Dolphins Were Monkies" מגולדן גרייטס של 99' ונוכחות שיא של "Solarized", האלבום הטוב ביותר שלו עם ביצועים מזייפים בכיף ל- "Longsight M13" ו-"The Sweet Fantastic.

הכריזמה של איש הקוף הזה הצליחה לגבור על סאונד נורא, להקה אנמית וקול שאינו קיים. בהדרן הוא שלף את כל התותחים הכבדים – ביצוע מרגש מאין כמותו ל"I Wanna Be Adored" – סחט מאחרון הספקנים את קריאת ההתפעלות והנפת הידיים עם השמע ליין הבאס מהשיר הזה של הרוזס, ואת ליטרת הרגש, זה שגורם לך לשיר בשיא הקול, כנראה אפילו יותר טוב ממי שכתב אותו. כוחה של קלאסיקה מה לעשות. ברגש שלך זה תמיד נשמע יותר טוב. וכמה שהיו סיבות להתאכזב אתמול, לא נראה לי שהיה מישהו שבאמת התאכזב. הרי אנשים לא באו לשמוע את איאן בראון; הם באו לראות את עצמם מתרגשים. ואת זה איאן בראון נתן להם בלי להרגיש. לעיתים, ממש כמו בימי התיכון הפרועים אי שם בתחילת הניינטיז, להיות קול זה הדבר הכי חשוב שיש. ובראון, פליט ניינטיז שיכול להאכיל את כל האלפים שבאו לשמוע אותו עשה מזה קריירה. אני לא מכיר עוד הרבה אנשים שיצאו מזה בכבוד. איאן בראון, ויעידו על זה הטובות בבנות העיר שחיכו בתור כדי לשבת בשולחן שלו במסיבת האפטר, עושה את זה בקלילות, בלי להרגיש.