פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שושנה ג'והנסון

      אלבום הקאברים של סקרלט ג'והנסון מעולה. מי שחושב אחרת הוא או קטנוני, או קנאי או לא אלון עוזיאל

      מבקרי מוזיקה הם אנשים קטנוניים, שלא אוהבים - חלקם פיזית לא מסוגלים - לפרגן למצליחנים. זו אולי הסיבה שאלבום הבכורה של סקרלט ג'והנסון, "Anywhere I Lay My Head", נקטל בצורה חד משמעית.

      פה בוואלה! תרבות דווקא יש לאלבום, שמורכב בעיקר מקאברים לשירים של טום ווייטס, לובי חזק, וזה לא רק בגלל שהזלנו ריר על סקרלט עוד לפני שוודי אלן הכיר את שמה (איך שרפה את המסך ב"העולם שבפנים"?) - אנחנו פשוט נאורים יותר מהשאר. אי לכך החלטנו לבחון את טענות הנגד שמופנית כלפי האלבום והזמרת-שחקנית ולהסביר מדוע הן שגויות. כאלו אנחנו, בקטע של להוכיח על ידי הפרכה.

      שחקנים לא צריכים לשיר

      הטיעון הנפוץ והמגוחך ביותר. זה אולי נכון לגבי ברוס וויליס, ג'ניפר לאב יואיט, קורט ראסל ודייויד האסלהוף; אנחנו מכירים את הרשימה ואתם לא מחדשים שום דבר בלהביא אותה מול העיניים שלנו שוב. זה שיש המוני שחקנים שחשבו שהם יצליחו בעוד תחום ונפלו לא מוכיח כלום - אולי גם תשללו את ג'והנסון כי היא אישה, ויש כל מיני נשים שניסו לשיר והותירו בנו צלקות (סלין דיון היתה גרועה אז אני לא קונה אף דיסק של אישה יותר!). בכלל, ממתי עברו של מישהו מעיד על היכולת או האי-יכולת שלו להיכנס לתחום המוזיקה?

      היא סתם כוסית חסרת אישיות

      דווקא כאן אני אעמוד על כך שכן תשימו לב לעבר שלה - ראיתם את "אבודים בטוקיו"? שמעתם אותה מתראיינת פעם? שמתם לב כמה כריזמה נשפכת מהבחורה הזו? זה צריך להיות ברור לכל שג'והנסון היא יותר מעוד פרצוף יפה, ציצי עומד ותחת קשיח. למרות שבנינו, שלושת אלו יכולים להספיק לפעמים.

      מי היא בכלל שתעשה קאברים לטום וייטס?

      מישהו חייב להגיד את זה: סו-פאקינג-וואט? למה עדיין יש אנשים שמתייחסים לקאברים כאל חילול השם ולא כעל מחווה מקסימה? אפילו אם ג'והנסון היתה רוצחת את השירים והופכת אותם לשאריות האלו שנשארות בניקוז הכיור אחרי שטיפת הכלים (מה שהיא לא עושה - היא דווקא העניקה להם ביצועים מרשימים אחד-אחד), זה לא היה מבטל את היצירות המדהימות והכבר-קיימות של טום וייטס - רק נותן להן כנפיים וחושף אותן לעוד אנשים. צריך לקחת דברים בפרופורציה ולזכור שטום וייטס עדיין חי ונושם ולמרות שהוא סוג של אגדה, יש רבים שלא מכירים אותו. שלא לדבר על כך שהפרוייקט בטח יוסיף לו כמה דולרים לחשבון הבנק. אה כן, ולכל המתחסדים בניכם שבכל זאת דואגים ליצירות המקוריות: טום וייטס א-י-ש-ר ב-ע-צ-מ-ו לג'והנסון את השימוש בשירים. אז מה, לא תכבדו אותו ואת ההחלטות שלו?

      היא סתם רוכבת על ההערכה הבלתי מעורערת שיש לטום וייטס

      ממש כמו כל המזדעזעים, כנראה גם ג'והנסון גדלה על המוזיקה של וייטס, ורוצה, בדרכה הייחודית, להודות לו. הרי בחירת השירים שלה לא צפויה - היא הלכה דווקא על אלבומים מאוחרים יותר ולא על הרגעים המוכרים באמת. אז אולי גם היא עוד מעריצה, בדיוק כמוכם, ולא סתם עוד בובת פלסטיק נטולת רגשות מהוליווד?

      הקול שלה מחורבן

      הטיעון היחידי שראוי להתייחסות רצינית, שכן הוא רלוונטי ליצירה עצמה ולקיום של ג'והנסון כזמרת. הקול שלה נמוך, כמעט גברי. הוא סדוק, רחב והאמת, די מצומצם. אישית, אני מעדיף פגמים בגיבורים שלי, ויש המון זמרים שאני אוהב ומעריך למרות ואפילו בזכות חוסר היכולת שלהם לשיר. הרי משהו צריך לפגוע כאן בשלמות - היא נראית מדהים, מצליחה בטירוף וכנראה גם די מבריקה. אז לפחות הקול שלה לא מושלם. לפחות היא אנושית.

      היא הפכה לזמרת רק כי היא יכולה להשיג לצידה את כל האנשים החמים של התעשייה

      יש המון סלבריטאים שמסוגלים להרים פרוייקטים מבורכים שכאלו, ובכל זאת, הם לא עושים את זה. מה גם שבחירת האנשים של ג'והנסון היתה ייחודית ומכוונת לאיכות חסרת פשרות ולא להפקת פופ ראוותנית שתהפוך אותה לכוכבת גדולה יותר (אם זה בכלל אפשרי). אתם יודעים בדיוק איזה סוג אנשים היא היתה יכולה למשוך לאולפן, ובכל זאת, היא בחרה את דיוויד בואי (לקולות רקע), דיוויד סיטק מ-TV On The Radio (להפקה, חזון ומיליון כלים), ניק זינר מה-Yeah Yeah Yeahs (לגיטרות) ועוד שלל אנשים מוכשרים וידועים פחות. אז כן - סביר שהעובדה שהיא סקרלט ג'והנסון הקלה עליה ואף הביאה אותה להוציא את האלבום, אבל צריך להתרכז ב"מה" ולא ב"איך" - כששומעים את האלבום כל האינפורמציה הזו היא סתם אנקדוטה שולית.

      היא מזיזה עצמה מהמרכז ומצניעה את הנוכחות שלה באלבום

      הטענה הזו חוזרת כמעט בכל ביקורת, ומה שלי יש להגיד זה "נו, באמת". הרי מי שאומר את זה לא יכול להיות רציני - סביר שזה אותו אחד שהיה מאשים את ג'והנסון בכך שהיא תופסת יותר מדי תשומת לב במקרה שהיא היתה קצת פחות צנועה. הרי כמו שהדגשנו קודם, קולה של סקרלט אינו אלוהי, וכל הכבוד לה ולאגו שלה שהיא יודעת לפנות את הבמה, לתת להפקה של סיטק להתפשט על כל מולקולה באוזן שלנו, ולהרשות לקול שלה להסתתר מאחורי שלל אפקטים שרק מוסיפים לאווירה השוגייזית העמוקה של האלבום. ג'והנסון לא הגיעה לאולפן בגישה של "אני כוכבת וכל העיניים צריכות להיות עליי", עניין שראוי להערצה. אז תראו בזה פרוייקט שלה ושל סיטק ביחד, במקום אלבום סולו - זה לא ממש משנה כל עוד המוזיקה מהפנטת כל כך.

      השיר שהיא כתבה בעצמה מוכיח שהיא לא יודעת לכתוב

      כנראה שכל מי שכתב את השורה הזו לא טרח לקרוא את המילים של "Song for Jo", השיר המקורי היחיד באלבום, שנכתב על ידי ג'והנסון וסיטק יחדיו (ככל הנראה היא היתה אחראית על המילים והוא על ההלחנה). השיר הזה הוא חתיכת נקודה מרגשת באלבום - ביצוע הסלואו-קור, השורה הפותחת שאומרת "האם אתה זוכר / איך שנרדמנו ביחד על הרצפה במקלחת / זה לא תמיד היה כל כך יפה / על האריחים הלבנים" וההמשך הטקסטואלי המרגש שמגיע. השיר הזה, שמתאים באופן מושלם לאווירה הקודרת של האלבום, הוא בכל זאת טיזר קטן למקום שאליו הקריירה של סקרלט יכולה להמשיך אליו, וזה נשמע מבטיח. תקשיבו שוב, עצלנים.

      היא רק מנסה לחזק את האחיזה שלה בתרבות הנגד

      מאז תחילת הקריירה שלה, ג'והנסון עושה פחות או יותר מה שבא לה. בין אם זה סרטי אינדי, שוברי קופות, סרטי ילדים, סרטים של וודי אלן, תפקידי אורח בתוכניות טלוויזיה (עם ההיי-לייט בן הדקה ב"הפמליה"), קליפים של ג'אסטין טימברלייק או גרסאות כיסוי לטום וייטס. תהיו בטוחים שהיא לא צריכה את הכבוד של אף מגזר ספציפי. החוויות המגוונות שהיא מעבירה את עצמה בהן מוכיחות שהיא הרבה יותר מגניבה ממירב אנשי האינדי שכל כך שקועים בלהישאר בשוליות של עצמם, עד שהם בכלל לא רואים שגם הם שבויים בתוך מסגרת צרה וחסרת ייחוד.

      השירים באלבום בכלל לא נשמעים כמו המקור

      טיעון כל כך טיפשי וחסר הגיון, שמפתיע כמה שהוא נפוץ. מי אמר שאלבומי קאברים צריכים להישמע בול כמו המקור? אם אתם רוצים לשמוע ביצועיים חסרי שינוי, קנו את האלבומים המקוריים של טום וייטס - הרי אף אחד לא יעשה טום וייטס יותר טוב מטום וייטס. סקרלט נכנסה באומץ רב לנעליים ענקיות, ואם היתה מנסה לחקות את המקור, ברור שהיתה נופלת. במקום היא עשתה את מה שצריך לעשות - נתנה את הפרשנות שלה לכל שיר ושיר, ואף הוציאה קטעים שלמים מהקשרם המקורי. היא גרמה לכך שלא יהיה טעם בכלל להשוות בין היצירות המקוריות לאלו שלה, ולכן הצליחה במשימה היומרנית שנכנסה אליה. בענק.


      סקרלט ג'והנסון, "Anywhere I Lay My Head" (התו השמיני)