רואה ואינו נרעה: ניקולס קייג'

צפייה מזדמנת ב-"אוצר לאומי 2", שיצא לאחרונה בדי.וי.די, גרמה לי לשאול את עצמי שני דברים: מדוע ניקולס קייג' ממשיך לעשות סרטים, ויותר חשוב, מדוע אני ממשיך לצפות בהם?

בעוד התשובה לשאלה הראשונה פשוטה מאוד (כסף), התשובה לשאלה השנייה, כך הסתבר לי, פשוטה קצת פחות, וכדי לענות עליה אצטרך להזכיר לצעירים שביניכם שפעם, לפני הרבה שנים (אמצע שנות השמונים-תחילת שנות התשעים, ליתר דיוק), מר קייג' היה אחד השחקנים המעניינים בשכונה. תפקידים מצוינים ב"בירדי", "בייבי אריזונה", "לב פראי", "מוכת ירח" ו-"נוסע עובר בטקסס" הציגו לקהל שחקן מגוון, שאפתן ולא צפוי. אפילו הסרטים הפחות טובים שלו מאותם שנים (כמו "נשיקת מוות" ו"ירח דבש בוגאס") נראים בדיעבד גרועים פחות, כאשר לנוכחות האנרגטית והטרגי-קומית של קייג' הצעיר יש ללא ספק תרומה מכרעת לכך.

אבל ב-95' אירע דבר נורא, וקייג' זכה באוסקר עבור התסריטאי השיכור שהוא גילם ב"לעזוב את לאס וגאס". למה נורא, אתם שואלים? כי מיד לאחר הזכייה קייג' עשה שני דברים: ברא את עצמו מחדש כגיבור פעולה, ונכנס לעסקים עם מפיק העל השטני ג'רי ברוקהיימר.

נכון, ראשיתה של השותפות עם ברוקהיימר דווקא נראתה מבטיחה. למרות מייקל ביי, "הפריצה לאלקטרז" (96') הוא בהחלט סרט כייפי, וגם "קון אייר" (97') מעביר את הזמן בנעימים. יתרה מכך, "עימות חזיתי" (97'), אותו עשה קייג' עבור ג'ון וו, הוא סרט אקשן מצוין שלא נס ליחו. אבל באופן צפוי, אט אט החלו הסטנדרטים של כל המעורבים בדבר לרדת, וכמה שנים מאוחר יותר כבר מצאנו את עצמנו עם "עקיצה בשישים שניות" הנוראי והמביש. במקביל להתבזויות בבלוקבסטרים גרועים, גם ניסיונות המשחק ה"רציניים" יותר של קייג' באותן שנים, עבור במאים כמו סקורסזה ("להעיר את המתים") ודה פאלמה ("עיני נחש") לא הצליחו להרשים את המבקרים או את הקהל. וכדי להפוך את העניינים לעוד יותר גרועים, כמה החלטות מפוקפקות גם דאגו לכך שגיבורנו מאותגר השיער מצא את עצמו במספר פצצות סרחון שלא הייתי מאחל גם לגרועים שבאויבי ("8 מ"מ", "עיר המלאכים").

מלבד הופעתו המעולה ב"אדפטיישן" (2002), קייג' מבלה את מרבית זמנו ומרצו בעשור הנוכחי במאמצים להפוך את עצמו לקריקטורה, ונראה שהוא סובל מכל רגע. בשנים האחרונות הוא הופיע בסרטים בינוניים ("אנשי המזימות" ו"אדון המלחמה"), במקרה הטוב, בסרטים איומים ("המנדולינה של קפטן קורלי" ו"מגדלי התאומים"), במקרה הפחות טוב, ובסרטים סתמיים לחלוטין בהפקת ג'רי ברוקהיימר ("אוצר לאומי"), במקרים האחרים.

אבל אז, בדיוק כשהיה נדמה שקייג' לא יוכל לרדת נמוך יותר, ולא יוכל למצוא את עצמו מככב בתשוקה בסרטים רעים יותר, הגיעה השלישייה הקטלנית בה כיכב בשנה שעברה - שלישייה שהורכבה מ"איש הקש", "נקסט" ו"גוסט ריידר" - והצליחה, באופן מעורר השתאות, לעקוף את הרף מלמטה. תצוגות המשחק של קייג' בשלושת הסרטים האלה הן כה מגוחכות, מופרכות ומופרעות שבמובנים רבים הן פשוט מרתקות. יש שיגידו חסרות תקדים (הקליפ בו קובצו רגעי השיא של "איש הקש" ישפר לכם את מצב הרוח, באחריות). אך למרבה ההפתעה, לא היה די בהן כדי לחסל את הקריירה שלו ("גוסט ריידר" אפילו היה ללהיט בקופות).

בכל מקרה, הנה אנחנו בהווה, עם "אוצר לאומי 2" - שיתוף פעולה נוסף עם ג'רי ברוקהיימר שהיה ללהיט קופתי ענק, ושגורם ל"אינדיאנה ג'ונס 4" להיראות כמו "האוצר מסיירה מאדרה". רק מה? ההופעה של קייג' בסרט הזה די מאופקת וסטנדרטית. כבויה, כצפוי, אך ללא פרצי מאניה ראויים לציון. אין כאן רגעי "מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?", נוסח "איש הקש", או פריצות דרך מסמרות שיער, נוסח "נקסט". במילה אחת: אכזבה.

אבל אל פחד. עושה רושם שקייג' טרם סיים להדהים אותנו ביכולות שלו לשקוע נמוך יותר ויותר. לקראת סוף הקיץ צפוי לעלות למסכים רימייק בכיכובו ללהיט ההונג-קונגי "מסוכן בבנגקוק" (כאשר עושה רושם שכל קשר בין המקור לגרסה החדשה הוא מקרי בהחלט), ובפסטיבל קאן האחרון הוכרז שבקרוב ייכנס קייג' לנעליו של הארווי קייטל ברימייק המיותר לחלוטין שוורנר הרצוג ("גריזלי מן") עושה ל"פקד מושחת". אבל פררה (שביים את הסרט המקורי, הקיצוני והמעולה) כבר הספיק לאחל לקייג' שיישרף בגיהינום. אני, מצידי, דווקא מאחל לו שימשיך להידרדר, וכמה שיותר, יותר טוב. כי כשהוא יצליח סוף סוף לרצוח את הקריירה שלו - ובקצב הזה, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה - אני רוצה להיות שם, בשורה הראשונה. אם לשפוט על פי מה שראינו עד עכשיו, אין ספק שזה יהיה מחזה יוצא דופן. תרצו או לא, ניקולס קייג' הוא שוב אחד השחקנים המעניינים בשכונה. מכל הסיבות הלא נכונות אמנם. ובכל זאת.

עוד חדשה מעניינת שיצאה מהשוליים הפחות נוצצים של פסטיבל קאן נוגעת ל-"JCVD" - ניסיון ההתקמבקות של הקיק-בוקסר הבלגי החביב ז'אן קלוד ואן-דאם. הסרט - בו ואן דאם מגלם כוכב אקשן רדוף צרות שנמצא בשלהי הקריירה, כלומר את עצמו - הצליח להרשים את המבקרים עד כדי כך שיש מי שטוענים בלהט שפרודיית הפעולה עמוסת המודעות העצמית הזאת היא הדבר הטוב ביותר שהאיש עשה מאז ומעולם. אם לא די בכך, המבקר של "וארייטי" אף השווה את ז'אן קלוד לבאסטר קיטון. בחיי.