לפני חודשים לא רבים, באותו הזמן ובממירים אחרים עלו לשידור הטלנובלות "דני הוליווד ו"בובות", ושתיהן טבעו ושקעו לקרקעית הבאזז בסינכרון מושלם אחת עם השניה, כמו בענף האולימפי "קפיצה למים מעשרה מטרים זוגות". "בובות" הייתה המבישה מבין השתיים ואף יותר מכך שידורים חוזרים של "כסף קטלני" היו עדיפים עליה ועקב כשלונה הצורם שלה ושל אחותה רבים סברו שתם עידן הטלנובלות ומתחיל עידן קפון; עידן בו הפסיכופטים של הטלנובלות מחווירים מול הפסיכופטים האמיתיים והמציאות עולה מעל לכל מוח מעוות של תסריטאי. אולם, אסור לשכוח שהציבור לא הגיע עייף לפני שראה את הסדרות, הסדרות עייפו אותו, או יותר נכון התישו אותו. באופן אישי, בכל פעם שצפיתי בפרק של "בובות", איבדתי את שמחת החיים ואת הליבידו למשך שבועיים.
ולמרות כל התחזיות האפוקליפטיות בדבר הז'אנר, אתמול החלו שידוריה של הבאה בתור, "חשופים"- הטלנובלה-דרמה יומית החדשה של "הוט". מה אומר? היה כיף לאללה.
אין רעיון מתבקש יותר (חוץ מלעשות טלנובלה על טלנובלה) מאשר לעשות טלנובלה על מאחורי הקלעים של חברת חדשות. הרי כל השנים הללו הטלנובלות משובצות בימי חול בשעה שמונה, מול מהדורות החדשות, ולמעשה מהוות אלטרנטיבה אסקפיסטית ומהנה להן. כעת, מוצעת לך, לצופה הזדמנות לצפות בגרסה היותר בלונדינית ושופעת של יונית לוי, ולעקוב אחריה גם אחרי שהמצלמות מפסיקות לצלם. משמע ממשיכות עם יונית לוי וטלי מורנו המטפוריות כמובן כשהן גונבות לנו, הנשים, את שני הסטרייטים הנחשקים האחרונים על הפלנטה.
ואם בסטרייטים נחשקים עסקינן, אז ב"חשופים" יש עוד אחד ולגמרי לא קטן. גיא לואל שמו, סמל מין מונומנטלי במדד פישר, שסוף סוף לוהק לתפקיד ראשי בטלנובלה. עוד בימי בני קייזרמן העליזים ידעתי שהשילוב בין הכריזמה, האף היהודי והכישרון הקומי הוא דבר שרואים אחת למספר טלנובלות. אחרי שלוהק לתפקיד משני ומצחיק גם "באלופה" ולתפקיד אנמי ומאכזב ביותר כהומו ב"בובות", מקבל לואל את המקום השני והמכובד בסדר הצגת השחקנים בפתיח. הוא מגלם את המגיש הראשי של מהדורת החדשות לצד יעל בר זוהר ואת בעלה בחיים, ואחרי שהוא יסיים את "חשופים" אני רוצה לראות אותו בעונה הבאה של "ארץ נהדרת".
לואל הוא לא הדוגמה היחידה לליהוק מצויין. גם יעל בר זוהר מפתיעה בחינניות ובכישורי משחק טובים דיו כדי לככב בטלנובלה, שלא לדבר צופית גרנט, שמגלמת את העורכת של מהדורת החדשות רעה, קרה וכנראה גם סוג של לסבית. גרנט, שכבר בשני הפרקים הראשונים הולכת על הסוף ומפגינה טוטליות מרשימה, גורמת לי לרצות "לקפוץ" לסוף הסדרה ולצפות בדמותה הופכת תלושה ופסיכופטית יותר מפרק לפרק.
צבי יחזקאלי הלטיני
ובגזרת ההפתעות: אנחל בונני. אני מתביישת להודות בכך שלמרות שהנוכחות שלו בראיונות בטלוויזיה וברחוב דיזינגוף עושה שם רע לאפיל הלטיני ולאינטיליגנציה היהודית, ב"חשופים" הוא מפגין כישרון משחק לא רע. בונני מגלם לא רק מניאק רודף נשים, אלא גם כתב צבאי; סוג של אינטיליגנט ורבאלי והמקביל של צבי יחזקלי, והוא אמין הרבה יותר מהמצופה. הליהוק היחידי שמסתמן כמפלה רצינית, בתום צפייה בשני הפרקים, היא חלי גולדנברג בתפקיד אמה של יעל בר זוהר וכתבת במהדורה בעצמה. גולדנברג, בסוג של קאמבק שלא מצדיק את המעמד שמעולם לא היה לה, מסרבת להזדקן בכבוד ולשחרר מתוכה את אורלי מ"הלהקה". מתברר שלא רק שלגולברג אין וכנראה מעולם לא היה כישרון משחק, אלא גם שהקול שלה צורמני עד כדי כך שיכול לגרום להתפרצויות של התקפי אפילפסיה.
בדרך כלל וכמעט תמיד טלנובלות חדשות מדשדשות בהתחלה ותופסות כיוון ותאוצה רק בסביבות הפרק ה-20. הפעם, רק מצפייה בשני הפרקים הראשונים, אני אופטימית. אני אופטימית למרות שבימים אלה אני נגמלת מניקוטין ושונאת את כל העולם. את כל העולם חוץ מ"חשופים". הסיבה שאני אוהבת את "חשופים" היא הפליק-פלאק שהיא בצעה לאחור - להגדרה הבסיסית והפשוטה של הטלנובלה; היא וויתרה על התחכום, האמנותיות, הקריצה הברנז'אית (עד כמה שאפשר לא לקרוץ לברנז'ה בטלנובלה של אחורי קלעים של עשייה טלוויזיוניות) ויתר ההבלים. הויתור על כל אלה הייתה החלטה לא רק אמיצה, אלא גם נכונה כי בסופו של יום עבודה, בשעה 8 בערב, חלקנו מקבל את מהדורת החדשות רק בשינוי האדרת. ולמרבה הצער והעצב, למרות היותה בדיונית, היא מתגלה כהרבה יותר רצינית וראויה לצפיה מ"אולפן שישי".
חשופים, הוט3, 20:00, א'-ה'