השטייטעל יפריד אותנו

השינוי המרכזי ב"שכול וכישלון" של הבילויים נמצא בתוך הגרון הארסי של נעם ענבר: בניגוד לאלבום הראשון, שכמו השיר הפותח אותו הוא נשמע כאילו הוא באמת מקיא, ב"שכול וכישלון" השתחררו ממיתרי הקול שלו מלודיות נעימות ועגולות, למעשה אפילו כמעט חזניות. אפקט השירה של ענבר היה דומה לבליעת מרור עטוף בגלידה: החום שבקע מקולו המיס מעט את הקור, והכאב של הטקסטים עזר להם להחליק פנימה ללב, שם הם כבר שברו אותו מבפנים.

באלבום הבכורה של הרכב הכלייזמר-פאנק אוי דיוויז'ן! (וריאציה משעשעת ביותר ל- Joy Division, שסולנה המנוח, איאן קרטיס הגאון, היה פולני לא קטן בעצמו), ענבר (שבאופן מפתיע אינו מחלק בדיחות שואה באלבום הנ"ל) מופיע כסולן בחלק שירי האלבום המושרים, ומתברר שאפקט החזנות שבו רק התחדד: הוא מגיש את היידיש במבטא שהוא בין מדויק כאילו הרגע יצא מפאב ורשאי, לבין מוגזם באופן חינני, שמזכיר מערכונים של הגשש החיוור. הלחנים העליזים מקבלים צבע חדש ואינטליגנטי, ונשמעים קרובים יותר לתפילות שיכורים בשמחת תורה מאשר ביצוע של אחת הדמויות החילוניות המרכזיות של הרוק הישראלי.

בכלל, ההישג המרכזי של האלבום המעניין הזה הוא הצלחתו להעביר את אהבת מזרח-אירופה שבו אל מעבר לקוריוז: הרי עשרות פעמים נכתב על "גל בלקני צועני" ועל "חזרתם של הצעירים לשפת היידיש"; טרנדים שהפכו את מועדון הג'ה-פאן ז"ל לאחד העינויים הקשים שעברה תל אביב. אוי דיוויז'ן! אמנם לא לוקחת את המוזיקה הצוענית-בלקנית שנות אור קדימה נוסח ביירות, אך היא מצליחה לשפוך אור על תרבות מוזיקלית עלומה, שכמעט ואינה מיוצגת בתרבות המקומית. ענבר, מחוזק באחים אסף ואייל תלמודי, גרשון לייזרזון ואביחי טוכמן, מבצע טקסטים שהם מליציים בבסיסם, אבל מלאים פניני לשון שעוברות לא רע בעברית ("עולמך נאה כיהלום בכתר קיסר/ ואני בנך קשה כאבן"), אך באמת נשמעים הרבה יותר טוב בשפת המקור. חבל שלא נעשה מאמץ נוסף בכדי להרחיב יותר על העומדים מאחורי השירים שמקורם ידוע ("פון דער שטוב", "די נאכט" היפה באלבום), אולם די בהוצאתם לאור בכדי שהמעשה הטוב השנתי של המוזיקה הישראלית כלפי אבותיה הקדומים (אלתרמן כבר קיבל את שלו) – ייעשה.

כדאי גם שלא תהיינה אי אלו טעויות – על אף היידישאיות והטקסטים ברוסית שבאלבום, לא מדובר במתנה לחג שתביא את הוריכם למיטב מועדוני תל אביב: המוזיקה של אוי דיוויז'ן! מורכבת ואף קשה לפעמים, בעיקר בריבוי הקטעים האינסטרומנטליים, שלא כולם מחזיקים את המתח הדרוש. אולי בעצם זהו הישגם המרכזי של חברי אוי דיוויז'ן!: הם לקחו מוזיקה זקנה וטקסטים עתיקים והטבילו אותם במעיין הנעורים של האנרגיה, לא נתנו להם ליפול בפח הגעגועים לשטייטעל ויצאו עם חיוך של היהודי שדפק את הפריץ. אבל גם זה לא יעזור לנעם ענבר, שמקומו הוא לא בהרכב נישה שכזה, אלא בלב המאפליה של הבטן הישראלית, שם כל מחט עברית שלו תשפיע פי 1,535 מכל שטיק מבית סבא. כל אמן מבריק חייב פרויקט צד, אבל המטרה חייבת להישאר בין כוונות. לכן לא משנה עד כמה זה נחמד – הפולני עשה את שלו, ועכשיו הפולני יכול לחזור לשכול והכישלון של המקום הזה.

אוי דיוויז'ן!, "אוי דיוויז'ן!" (לבונטין 7)