אז מה אם הוא מיועד לילדים, קצת פשטני ועובד לפי נוסחה מוכרת? מעטים הספרים ששובים אותי עד כדי כך שאני לא מצליחה להניח אותם מהיד. "פרסי ג'קסון וגנב הברק" הוא בדיוק ספר כזה. מעטים עוד יותר הספרים עליהם אפשר לומר "תאמינו להייפ". הפעם אתם תצטרכו להאמין: פרסי ג'קסון מגיע אלינו על תקן ה"הארי פוטר החדש", רק שהפעם במקום קוסמים יש לנו אלים, במקום כשפים יש לנו את המיתולוגיה, ואת מטאטאי הנימבוס מחליפות חרבות. ויש גם ערך מוסף, במקרה שאתם רוכשים אותו בשביל האחיינים שלכם: העולם שאנחנו לומדים להכיר בספר הוא חינוכי באמת סיפורי המיתולוגיה היוונית הם הבסיס לעלילה.
סדרת ספרי פרסי ג'קסון (המונה כבר ארבעה חלקים, ויש עוד אחד בדרך) נפתחת גם היא כשהגיבור חי בעולם האנשים הרגילים. פרסי, ממש כמו מודל החיקוי הארי פוטר, הוא ילד בן 12, קצת דחוי ובלי יותר מידי חברים, אבל כן עם נטייה קשה להסתבך בצרות. לא סתם צרות מדובר פה בילד שבאמת רוצה להיות ילד טוב אבל משום מה תמיד מסלקים אותו מבתי הספר והפנימיות אליהם הוא רשום. בלי לגלות יותר מידי מהעלילה, נראה שלא רק התלמידים מתעללים קצת בפרסי, אלא שגם חלק מהמורים ממש לא מסמפטים אותו. עד כדי כך שכבר בפרק הראשון הוא מכיר מקרוב את טפריה של המורה שלו למתמטיקה. כן, טפרים. כי הטיול השנתי התמים למוזיאון חושף את אופייה האמיתי של גברת דודס: "ואז קרה הדבר הכי משונה בעולם. העיניים שלה התחילו לזרוח כמו פחמי מנגל. האצבעות שלה נמתחו והפכו לטפרים. המעיל שלה שינה צורה והפך לכנפי עור גדולות. היא לא היתה אנושית. היא היתה מכשפה מצומקת עם כנפיים וטפרים כמו של עטלף ופה מלא ניבים צהובים, והיא עמדה לחתוך אותי לחתיכות" (21).
אומרים שהרמיוני בעניין שלו
בניגוד להארי, לפרסי יש גם הפרעת קשב ודיסלקציה קלה וגם אמא, שלמרות אהבתה הגדולה כלפיו היא מעדיפה שלא יגור איתה באותו בית. שני הגורמים הנ"ל אחראים לכך שפרסי מרגיש עוד יותר לא רצוי. אבל, כשהוא מגלה שלכל דבר יש סיבה ושהוא בעצם בנו של אל אולימפי, בעל כוחות פלא מסוימים, החגיגה מתחילה. וכך מחד יש לנו את מצבי הרוח, הקריזות והסכסוכים המוכרים של האלים האולימפיים האחד עם השני וגם עם בני התמותה, ומנגד יש לנו קייטנה ל"חצויים" (ככה הם מכנים את עצמם חצי ילד וחצי אל) שם מתאמנים בני האלים לצד סאטירים, מינוטאורים ושאר יצורים קסומים. הכיף האמיתי של הספר נמצא בכושר ההמצאה של הסופר ריק ריירדון, שממקם את הכניסה לגיהינום באולפן הקלטות בלוס אנג'לס, ואת הכניסה לאולימפוס במעלית מיוחדת באמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. ארס, אל המלחמה, הוא ערס על אופנוע כבד שהמושב שלו נראה כאילו הוא עשוי "עור של אדם לבן" (234), והתיאור של השאול הוא כמו שילוב של התמונות עמוסות הפרטים של ברויגל ולונה פארק. המפלצות, השדונים, המתים כולם יחד יוצרים מציאות חיה ומלאת הומור גם כשמדובר בחיים שלאחר המוות.
ריירדון, שהיה מורה לאנגלית והיסטוריה בבתי ספר, מביא לעולמנו דמויות מוכרות כמו המדוזה (בעלת דיינר חובבת צילום באמצע שומקום) לצד מפלצות ויצורים איזוטרים יותר. ולא רק זה עלילת "פרסי ג'קסון" מלאה בפיתולים והפתעות, רצופת אקשן, תחרויות וסצינות קרב, וכל זה בפחות מ- 400 עמודים.
קראו לי גרופית, אבל גלאי המתכות בגיהינום וקרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים שמשתוקק לשחק בכדור גומי, הם לא פחות מהברקה גאונית. כבוד להוצאת גרף על התרגום האיכותי. מקווה שלא נצטרך לחכות עוד שנה עד שבוע הספר הבא לחלק השני בסדרת פרסי והאולימפיים.