איפה שהוא במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת, במה שכונה מאוחר יותר "תור הזהב" של תרבות הצריכה האמריקאית, כששלטי החוצות בערים הגדולות עוד פרסמו סיגריות כערובה לחיים טובים ולכוכבות הקולנוע היו ירכיים עסיסיות, עלה וצמח ז'אנר מוזיקלי חדש שכונה "אקזוטיקה".
הכוונה היתה לשילוב הרמוני של סגנונות וכלים, ולתפיסה אסטטית חדשה של סאונד ואווירה, שהגיעה בד בבד עם עלייתם של בוהמיינים ואנשי עילית לצמרת החברה (כפי שמיטיב לתאר בלייק אדוארדס בסרטים כמו "ארוחת בוקר בטיפאני", סרטי "הפנתר הורוד" ו"המסיבה" לכולם, אגב, הלחין הנרי מנסיני את הפסקול), וכל זאת בשילוב מנצח של עטיפות תקליטים מהממות המיטיבות להשתמש בדימויים ואיורים מאזורי האוקיאנוס השקט (כלומר הרבה בחורות לבושות בעלי בננה ופסלי ראשים אינדונזיים).
ההגדרה נולדה ב-1957 לאחר יציאת האלבום "אקזוטיקה" של של מרטין דני, מלחין ופסנתרן ומי שנחשב יחד עם לס בקסטר, לאלו שיפלין והנרי מנסיני לאבי הסאונד האקזוטי, תרבות הלאונג' והאיזי-ליסנינג. עד תחילת-אמצע שנות השישים, עת המהפכות הגדולות של התרבות הפופולארית החדשה (הדבר ההוא המכונה רוקנ'רול, שהתחיל כמה שנים קודם, אבל מימש עצמו סופית בעקבות הביטלמאניה) התפוצצו לאמריקאים - ולעולם כולו בפנים, הוציאו שלושת המוזכרים ורבים אחרים, כמות כמעט לא הגיונית של אלבומים, רובם אינסטרומנטאליים, כשהם יודעים מעט מאד על עתידם כפרטי אספנות נדירים ונחשקים. מתוכם, אחד היפים והמומלצים ביותר, הוא "Ritual of the Savage" של לס בקסטר.
עוד בוואלה!
רק אל תחזירו את קרודר ודורפמייסטר
איך כל זה קשור לוואלה! תרבות בתחילתו של קיץ 2008? הנה התשובה: באותו אלבום מדובר של בקסטר, ישנו קטע שהפך לאמ-אמא של קלאסיקות האקזוטיקה ועונה לשם "Quiet Village" ולא בכדי בכלל וכלל שהפרויקט החדש של האספן המשוגע וחובב הקולנוע ג'ואל מרטין (שחתום בין השאר על הפס קול של "שחר המתים") ושל יקיר המערכת מאט אדוארדס, הוא רדיו סלייב, נקרא כך גם.
אדוארדס הוא מסוג הבחורים האלה, שכל מה שהם נוגעים בו הופך זהב. בשנים האחרונות, בין אם כרדיו סלייב, או מאת'יו אי או Sea Devils (פרויקט אחר, ששמו גזור מפרק קלאסי של "דוקטור הו") למדנו לזהות את חתימת האיכות שלו כמפיק, כתקליטן וכרמיקסר בן אלף זונות בין עם על הרחבות, בהוצאות הלוהטות של הלייבל שלו REKIDS ובין אם בתכניות הרדיו החשובות. עכשיו עם Quiet Village, הוא חושף גם צד סופר רגיש, רך ומתוחכם.
האלבום "Silent Movie" יוצא אחרי שלושה רליסים בלייבל הניו יורקי הנחשב Whatever We Want, ואחרי כמה רמיקסים לגורילאס, פראנסואה K, קוסמו ויטלי (הצרפתי שקצת שכחנו) והאוסמונודס, ואיך שלא הופכים את זה הוא אלבום רטרואי-שיקי בעל פוטנציאל היטחנות עד דק בבתי הקפה הנכונים. אפילו היציאה שלו ב-k7! יושבת כמו כפפה על האווירה (בתקווה רק שזה לא יעודד מישהו בתל אביב לציין עשור לאוסף ההוא של קרודר ודורפמייסטר).
עם השפעות הסאונד האקזוטי שכבר צוינו ובתוספת התחפרות רצינית בספריות של הבי.בי.סי, פסקולי סרטים ישנים, נגיעות של דיסקו, סול, טרופיקלה ברזילאית ואפילו אסיד רוק, "Silent Movie" הוא דוגמא טובה לאייך פרודוקטים נכונים תמיד ייצרו סנדביץ' מוצלח. ויותר מזה, קיימת בו התחושה העל זמנית שמקבלים מיצירה חדשה שרק נשמעת ישנה, או יצירה ישנה עם סאונד חדש. כך או כך, למוזיקה באלבום הזה יש את כל היכולות לעמוד בפני עצמה גם בלי הבלה בלה בלה שלי.מ-"Victoria's secret" החלומי שפותח את האלבום, דרך "Free rider" הסיינט אטיאני, "Pillow talk" העגמומי ו-"Pacific Rhythm" הקסום, מדובר ב-60 דקות של עונג שבת צרוף.
כל מה שנותר הוא להקשיב, לפמפם פומית ולחלום על בחורות בלבוש עלי בננה.