פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ: קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם - "Waht Do You Want from Me" של מונקו. אל תשכחו להצביע גם אתם

      כשיצא "Getting Away with It" של אלקטרוניק בשנת 89' לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. לא רק משום שמדובר בשיר פופ נטול רבב, אלא בעיקר מכיוון שהוא הגשים לי את החלום שבו כל הגיבורים שלי - ברנרד סאמנר מניו אורדר, ג'וני מאר מהסמיתס וניל טננט מהפט שופ בויז - הם בעצם חברים, שמבלים יחד אחרי שעות העבודה. לצורך העניין זה קצת כאילו הייתי מגלה שאופטימוס פריים, לוק סקיווקר ומג'יק ג'ונסון הולכים לדפוק שוטים של קווארבו.

      כמעט שנתיים, במהלכן סאמנר היה שותף לכתיבת שיר המונדיאל של נבחרת אנגליה עם ניו אורדר, מאר הקליט עם מאט ג'ונסון ו-The The וטננט שחרר את יצירת המופת של הפט שופ בויז "Behaviour", לקח לאלקטרוניק להשלים את אלבום הבכורה שלהם, שיצא ב-1991. למרבה ההפתעה הוא אפילו לא היה שלם שקטן מסכום כל חלקיו העצומים, אלא פשוט אלבום מצוין, שקיבע את אלקטרוניק, בצדק וללא עוררין, כהרכב הצד הכי מוצלח שיצא מניו אורדר (ג'וי דיוויז'ן לא נחשב כאן) והוכיח מי היה הכוח היצירתי המניע מאחורי הסמיתס (מצטער, אבל אין בקריירת הסולו של מוריסי אף שיר שמשתווה ל"Patience of A Saint" או "Get the Message").

      מלבד אלקטרוניק, זלגו מניו אורדר עוד שלושה הרכבי צד, שאף אחד מהם לא הותיר חותם משמעותי על עולם המוזיקה - ריוונג', ההרכב הראשון של הבסיסט האימתני פיטר הוק,The Other Two, הצמד בעל השם הציני של סטיבן מוריס וזוגתו גיליאן גילברט (יען כי הם השניים הפחות מוכרים מניו אורדר) ומונאקו, הצמד המאוחר יותר של פיטר הוק, שבשנת 1997 שחרר להיט אחד שלא עזב את הרדיו הישראלי במשך משהו כמו שלוש שנים ושמו "What Do You Want from Me".

      הבעיה עם "What Do You Want from Me" היא שהוא שיר מתעתע - בהאזנה ראשונה הוא נשמע כמו שיר של ניו אורדר, ויש גם מי שמתבלבלים וחושבים שהוא אכן שיר של ניו אורדר. הוא מתחיל עם הבאס הזה של פיטר הוק, שאי אפשר לטעות בו (אלא אם במקרה מדובר בסיימון גאלופ מהקיור) וחוזר אחר כך גם בסולו ניצחוני. הוא ממשיך עם תיפוף מכני סטייל סטיבן מוריס, גיטרה שנשמעת - בייחוד בסולו - כמו הנגינה העילגת ומלאת החן של סאמנר ונגיעות קלידים שמזכירים את העדינות של גיליאן גילברט, כאשר אפילו הקול של דייויד פוטס, הזמר והגיטריסט שחבר להוק במונקו, נשמע בפזמון הניו-אורדרי למדי והמאוד מדבק כמו ברנארד סאמנר לעניים.

      אולם עם שוך הסערה והתפזרות העשן, כאשר האוזניים מצטללות והכל מסביב מתבהר, מגלים שיותר מש-"What Do You Want from Me" נשמע כמו שיר של ניו אורדר, הוא נשמע כמו פרודיה עליהם; חיבור סטרילי, קר ולא מוצלח של רכיבים נחותים, במסווה של תלכיד איכותי עם חותמת האיכות המפוברקת של פיטר הוק. בעוד סאמנר דאג לצלע משלימה בדמות ג'וני מאר ולא למריונטות דמיות חבריו בניו אורדר, הוק בסך הכל ניסה לקחת מן תואם ברנרד סאמנר, משל הוא מנסה לומר לו (יש לזכור שבימים ההם ניו אורדר היתה - שוב - מפורקת) "איני זקוק לך, מצאתי מישהו חדש וטוב לא פחות"; אלא שכולנו יודעים מה קורה למוצרים תואמים - הם עושים קולות של הדבר האמיתי עד שהם מתפרקים ברגע האמת, מוקדם מהצפוי, ומשאירים אותך מופסד פעמיים.

      וזה בדיוק מה שקרה לפיטר הוק - הוא ניסה לשחזר תחושה ישנה עם זוגיות חדשה, אבל לא כזו שמתעלה לסטנדרטים הקודמים. האירוניה כאן היא שדווקא הוק, שעשה בדיוק את ההפך עם ניו אורדר וג'וי דיוויז'ן, כלומר חתך לכיוון מוזיקלי אחר שתאם יותר את הכישורים של החברים הנותרים ולא נשאר עבד של הקונספט המקורי, הוא זה שנפל למלכודת השחוקה, שתמרור אזהרה מנצנץ התריע עליה שנתיים קודם לכן עם סווייד (מי שלא זוכר - סווייד החליפו את הגיטריסט הפורש ברנארד באטלר בגיטריסט שהיה דומה לו פיזית ובעל סגנון נגינה דומה, אבל מוכשר הרבה פחות, מה שגרם לאלבום השלישי שלהם, "Coming Up", להישמע כמו אלבום של להקה שמעריצה את סווייד. המסקנה, אגב, היא שלעולם אסור לנסות להחליף חברי להקה שקוראים להם ברנארד). הוק לא ניסה לתת ביטוי לצדדים אחרים שבו (בשונה מסאמנר), אלא ליזום חלופה אמיתית שתייתר את סאמנר. המהלך הזה, כמובן, נכשל.

      לו היה המיזם היהיר של הוק ומונקו מצליח, כנראה שניו אורדר לעולם לא היו קמים מחדש, אולם לא כך היה הדבר. 500,000 עותקים של הזוועה הזו אמנם נמכרו מהסינגל הראשון, אבל השורה התחתונה היא שניו אורדר חזרו לפעילות עם שני אלבומים מצוינים - "Get Ready" ו-"Waiting for the Sirens to Call", שכמו לימדו את מונקו איך עושים את זה כמו שצריך.

      גם הטקסט של השיר מצליח להתל מעט במאזין הבלתי מזוין. הרי "מה את רוצה ממני?" היא שורה שכל אחד יכול להזדהות איתה, אלא שאחריה מגיעה הפגזת בנאליה קולוסאלית - "זה לא איך שזה היה פעם/ את לוקחת את חיי/ הורסת את הכל". אם בתחילה ניתן לחשוד שה"מה את רוצה ממני?" מגיע מכיוון של מיאוס, הרי שהוא דווקא תוצאה של חוסר אונים, שנמשכת במן התחנחנות מופגנת לאורך השיר כולו.

      מלבד כל אלו, הרי שהסיבה ש"What Do You Want from Me" הוא באסה, טמונה בשורה הראשונה שלו - "שה לה לה, לה לה לה לה". באמת, מלבד שירים שנפתחים עם שריקה, אין דבר מעצבן יותר.

      מונקו, "What Do You Want from Me" - באסה