מרחק נגיחה

בזמן שיחזקאל לזרוב מת אתמול, אי שם בסביבות השעה 22:40, הלכתי לעשות פיפי ועל הדרך הכנתי סנדוויץ'. כשחזרתי לסוף הפרק האחרון של "חמישה גברים וחתונה" הייתי עסוקה יותר בללעוס מאשר לשמוח כשהתברר שבסוף הוא בכלל לא מת והכל בכלל היה רק חלום. הפרק האחרון של "חמישה גברים וחתונה" ששודר אמש לא היה מצחיק, מותח או מרגש במיוחד. למען האמת, ניכר שהוא לא ממש עניין אף אחד. בטוח שיש מי שצפה בסדרה, אבל הוא מעולם לא השמיע קולו ברבים. וכעת אין מי שמבקש עונה שניה ואין מי שחושש מעונה שניה. האדישות עוד תהרוג את כולנו.

"חמישה גברים וחתונה" אינה יוצאת דופן, גם "על קצות האצבעות" ו"כוונות טובות", דרמות המקור התורניות, שמרצדות בימים אלה על המרקע שלנו, לא מצליחות להשתחל לשיחות היום, לאגד סביבן קהל אדוק, או להפוך את מיכאל מושונוב להנרי דוד הבא ואת הילה וידור לאיילת זורר.

ל"חמישה גברים וחתונה" היו את הבעיות הספציפיות שלה, שהפכו את הסדרה לפחות מבדרת וכייפית לצפייה מאשר היא קיוותה להיות, אך עיקר הבעיה שלה, כמו של רוב רובן המוחלט של דרמות המקור המופקות בשנתיים האחרונות בישראל, היא סינדרום "מרחק נגיעה". ההצלחה של הסדרה ההיא על הדוסית והרוסי מתחילת 2007 פתחה לחברות ההפקה את התיאבון, והן, כאריות שוחרים לטרף בספארי בקניה, התנפלו על האומללה, פשטו את עורה, בצעו אותה לחתיכות בשר ומצצו את העצמות. כולם רצו נתח מההצלחה וכך החל פס יצור של כמה שיותר סדרות שיש בהם כמה שיותר יפים ויפות ובמרכזם - הכי חשוב - סיפור על אהבה גדולה שהתסבכה.

באופן עקרוני, אין כל רע בלהביא פרשנויות שונות להגדרה פשטנית שכזאת, ולראייה: "הכל דבש" ו"תעשה לי ילד", שהוכיחו שאפשר להתייחס לאותו הנושא השחוק מזווית אחרת ומרעננת. אלא שמולן, ההבדלים בין "אולי הפעם", "מתי נתנשק", "לא הבטחתי לך", "אבידות ומציאות", "על קצות האצבעות", וכמובן "חמישה גברים וחתונה", כל כך הטשטשו, עוד בזמן שהסדרות שודרו, עד שקשה לזכור מי האיכותית מביניהן, באיזו היו דיאלוגים שנונים יותר והאם בכולן ליאור אשכנזי משחק. כך הפכו סדרות המקור, אותה ישות אמורפית שכל כך פיללנו לקיומה בזמן שעשועוני הקיץ – זהירות! הנה הם חוזרים - לדבוקה אחת, לאה וקשת יום, שמתקיימת רק מכוח האנרציה, מתוקף כך שאנשים משאירים את הטלוויזיה שלהם פתוחה כשהם מתקלחים, או קוראים עיתון, או כשמנסים להתחמק משיחות נפש עם הנשים שלהם.

הבשורה הטובה, לפיה גל דרמות המקור הנוכחי - חסר פרופורציה עבור כמות התושבים והצופים בישראל - מאחורינו, היא גם הבשורה הרעה, שכן הוא יוחלף בידי נחשול של סדרות
ריאליטי המבוססות על פורמטים מצליחים בארה"ב. "פארדייז הוטל", "האח הגדול", "המירוץ למיליון" ועוד חמש סדרות ריאליטי נוספות לפחות, שהן כה תחילת המילניום, מגיעות אלינו רק עכשיו בגלל ההצלחה של "הישרדות". מגפת "מתי נתנשק? אולי הפעם" היתה אולי מאוסה, אבל בסך הכל לא מזיקה, בעוד שמגפת הריאליטי היא בהחלט סיבה לדאגה.

אלא שבסופו של דבר שתיהן שני צדדים של אותו מטבע – העדריות האפידמית של הגופים המפיקים והמשדרים, שאינם יודעים למנן או לגוון, אלא רק לנהות אחרי טרנדים שהם, או מתחריהם, מסמנים; ללא כל ניסיון למצוא את הקול הייחודי, שייתן טון אחר ליצירה שלהם ויגרום לצופים להתחבר. הסיבה ש"מרחק נגיעה" ו"הישרדות" הצליחו, לא היתה תלוית פורמט בלבד, אלא תלוית ביצוע; המונוקולטורה הזו היא לא רק מסוכנת, אלא גם מאכזבת שכן היא מעידה שהסיבה למפץ הגדול של דרמות המקור, זה שנתן לכל כך הרבה במאים ותסריטאים תקווה, לא היה מתוך אמונה מחודשת ביצירה ישראלית, אלא עוד סיבוב על העטין של הפרה. חבל רק שאף אחד לא אמר לנו מראש, שבמקום חלב, הפרה הזו מוציאה את ניר 'נירו' לוי בתפקיד המאהב הערס-מסוקס. זה הזמן לזעוק ולבקש מהבריות: תנו לנו "חמישה גברים וחתונה" אחד, אבל רק אחד; תנו לנו להתרגש מ"האח הגדול" ולכן וותרו על "פארדייז הוטל", תנו לנו מגוון רחב יותר של תכנים – בו זמנית - לראות בטלוויזיה, ואנחנו נראה יותר טלוויזיה. מבטיחים.