פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בסיסטית מחפשת להקה

      20 שנה ל"סופרפאז ביגמאף" של מאדהאני והביקור של דינוזאור ג'וניור מחזירים את דנה קסלר לנקודה קריטית באינדי האמריקאי

      בשבוע הבא מגיעים לארץ דינוזאור ג'וניור. לכבוד האירוע המרגש אני משתדלת לאכול בריא ולהסתכל ימינה ושמאלה כשאני עוברת את הכביש, כדי שלא יאונה לי כל רע לפני יום שני. אבל מכיוון שכבר כתבתי מספיק על דינוזאור לקראת ההופעה, יוקדש המדור השבוע ללהקה אחרת, מאותה שכונה (מטאפורית): מאדהאני.

      המשותף בין דינוזארו ג'וניור, שנולדו באמהרסט, מסצ'וסטס, באמצע האייטיז, למאדהאני, שהוקמו טיפה אחרי (או באותו זמן, אם מחשיבים את הגלגול הראשון שלהם) בסיאטל, וושינגטון, הוא ששתיהן היו להקות אינדי שעברו על חוק בסיסי של תרבות הפאנק, ההארדקור והאלטרנטיב של זמנו: הן גידלו שיער ושמעו להקות של מגודלי שיער. אם הם היו חוטאים בחטא הנורא הזה כמה שנים קודם לכן, הם היו חוטפים מכות מפאנקיסטים ובזה היה נגמר העניין. אבל הרגע שבו הם עשו את זה היה קריטי.

      כשמארק ארם הקים את מאדהאני ב-88' הוא והגיטריסט סטיב טרנר כבר ניגנו ביחד בגרין ריבר, שהוציאו ב-85' אי.פי בשם “Come on Down”, שיש המחשיבים אותו כתקליט הגראנג' הראשון. וגם אם לא, אז הפירוק של גרין ריבר ב-87' בטוח הצית את להבת הגראנג', כשחבריה המשיכו ללהקות אחרות, כמו Mother Love Bone, Love Battery, פרל ג'ם, וכאמור - מאדהאני.

      אבל עזבו רגע את הגראנג'. השגשוג של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי בניינטיז (גם הגראנג'י וגם הלא גראנג'י, כמו הפיקסיז) התאפשר בזכות גרעין של להקות שבאייטיז שמו זין על החוקים. במחצית השנייה של שנות השמונים האינדי האמריקאי נכנס למשבר. תשתית האנדרגראונד כבר התבססה - הלייבלים, מועדוני ההופעות והפנזינים עבדו פיקס - אבל ההתפתחות של המוזיקה קצת נתקעה. ההארדקור והנויז האוונגרדי הגיעו לכדי מיצוי, ולפתע המוזיקה החדשנית והמלהיבה לא הגיעה מלהקות רוק של צעירים לבנים, אלא משחורים עם שני פטיפונים ומיקרופון.

      סוניק יות, שכבר היו אז להקה ותיקה ומצליחה, פלירטטו עם ההיפ הופ: את “Daydream Nation”, שיצא ב-88', הם הקליטו עם המפיק ניק סנסנו (פאבליק אנמי, Run DMC), ובמקביל הם השתעשעו בפרויקט הצד צ'יקונה יות, שעשה מיש-מש שמח של מדונה, רוברט פאלמר והיפ הופ. וזה עוד כלום לעומת מה שעשו הביסטי בויז. אבל בעוד שלבנים מעודכנים בניו יורק כבר שמעו פאבליק אנמי, NWA ו-LL Cool J, ההיפ הופ טרם הגיע לנוער הלבן במקומות אחרים באמריקה, מה שלא אומר שלא נמאס גם להם לחיות על דיאטה קפדנית של הארדקור.

      ברגע שלהסתובב עם שיער קצוץ כבר לא נחשב לאקט חתרני, חזרו כל מיני ילדים אמריקאים לשמוע, בנוסף לפאנק, גם להקות ארוכות שיער. הילדים האלה שילבו השפעות שנחשבו ללגיטימיות עם כאלה שהדור שלפניהם הוקיע מסיבות שאולי היו פעם מוצדקות, אך בינתיים איבדו מהרלוונטיות שלהן. והחוצפה של להקות כמו דינוזאור ג'וניור, מאדהאני, נירוונה, הפיקסיז ועוד כמה, היא זו שהצילה את האינדי האמריקאי ממוות בטרם עת.

      יותר מדי לד זפלין ובלאק סבאת'

      אם דינוזאור ג'וניור – שפעלו בצפון-מזרח ארצות הברית – עברו על חוקי האינדי עם תקליטי רוק קלאסי מהסיקסטיז והסבנטיז, אז גרין ריבר – שפעלו בדיוק בצד השני, בצפון-מערב אמריקה - עשו את זה עם קסטות של רוק כבד. ג'יי מאסקיס מדינוזאור חרג מכל קונבנציות ההארדקור כשדפק סולואים ושר בקול מתבכיין כאילו היה ניל יאנג, ואילו מאהדאני לקחו מהפאנק וההארדקור את החוצפה, השנינות וההתעלמות המכוונת מהצורך לנגן כמו שצריך, ומהרוק הכבד את הריפים הענקיים והכוחניים. יחד עם זאת לא תמצאו אצל מאדהאני טיפה מהיומרנות והפאנאטיות של ההארדקור או מהבומבסטיות של המטאל.

      נכון שהשלב האבולוציוני הראשוני של מאדהאני נטה טיפה יותר מדי לכיוון של לד זפלין ובלאק סאבאת – עד כדי כך שסטיב טרנר ברח מגרין ריבר כי הוא לא אהב את הכיוון המטאליסטי שלהם – אבל במאדהאני ההשפעות האלה התמתנו, ובמקומן צצו מחוות לגראז', לסטוג'ס ול-MC5. מאדהאני כתבו שירים שנשמעו כמו שירי גראז' מהסיקסטיז, אימצו את הפאזיות של הגיטרה של הנדריקס וניחנו באופן טבעי באטיטיוד הסלאקרי שעתיד היה להגדיר בניינטיז את הקוליות של דור האיקס.

      כל ההקדמה הזאת נכתבה כדי להגיע למאסטרפיס של מאדהאני, “Superfuzz Bigmuff” משנת 90', שהוא בעצם אוסף המכיל את האי.פי הראשון שלהם מ-88', שהיו לו אותו שם ואותה תמונה על העטיפה, פלוס שני הסינגלים הראשונים (איי-סיידז + בי-סיידז) ועוד שני קאברים: אחד ל”Halloween” של סוניק יות (שיצא בספליט-סינגל, עם קאבר של סוניק יות ל"Touch Me I'm Sick" בצד השני) והשני ל"Hate the Police" של להקת ההארדקור הטקסנית הדיקס.

      האוסף הזה יצא בין האלבום הראשון הסלף-טייטלד של מאדהאני לאלבום השני, “Every Good Boy Deserves Fudge”, ואם יש לכם רק מקום לדיסק אחד של מאדהאני על המדף, אין ויכוח איזה דיסק זה צריך להיות. ועכשיו זה בדיוק הזמן להשיג אותו!

      לפני שבועים הוציאו מאדהאני את אלבומם השמיני, “The Lucky Ones”, שעוד לא הספקתי לשמוע כי הייתי עסוקה מדי בלהתלהב מהוצאת הדלוקס הכפולה של "סופרפאז ביגמאף" שסאב-פופ הוציאו במקביל כדי לחגוג ללהקה יומולדת עשרים. בנוסף ל-12 הקטעים שבאוסף המקורי מתווספים בהוצאת הדלוקס עוד חמישה, בעיקר דמואים, ועוד דיסק בונוס שלם מלא בקטעים בהופעה חיה.

      התמונה המתנוססת על "סופרפאז ביגמאף" (צילום של מארק ארם וסטיב טרנר מתעופפים על הבמה, עם גיטרות בידיהם, כששיערם מסתיר את כל הפרצוף), כמו גם שם האלבום הנקרא על שם שני פדלי האפקטים האהובים עליהם, ממחישים באופן מושלם את מה ששומעים בפנים. את הבאסיסט מאט לוקין מהמלווינס והמתופף דן פיטרס לא רואים בתמונה, אבל גם אם הגאווה של מאדהאני היא הגיטרות שלהם והאפקטים של הגיטרות שלהם, גם ליחידת הקצב מגיע אחוז נכבד מהקרדיט על הסאונד שלהם.

      מעמד מיתי

      "סופרפאז ביגמאף" המורחב נפתח בסינגל הראשון של מאדהאני, שהוא גם המנון התקופה והלהיט הכי גדול שלהם: "Touch Me I'm Sick". השיר המלוכלך הזה, שמתנפל עליך במתקפה אדירה של דיסטורשן וגיטרות פאזיות, והופק על ידי ג'ק אנדינו, היה להיט הרוקנרול המטונף ביותר שהעולם שמע מאז הסטוג'ס. כמויות של מילים נשפכו על השיר הזה: נטען עליו שהוא נגנב מכל מיני שירים שמארק ארם בטח בכלל לא הכיר, ולמילים שלו יוחסו כל מיני משמעויות (מין בעידן האיידס בלה בלה בלה), שהוא בטח בכלל לא חשב עליהן. ההמלצה שלי היא להתעלם מכל הדברים האלה ולהקשיב לשיר כאילו הייתם ביווס ובאטהד. במילים אחרות: דיס פאקינג רוקס! זה היה נכון לפני עשרים שנה, וזה נכון עכשיו.

      אחרי האי.פי ו"Touch Me I'm Sick" מצאו את עצמם מאדהאני בתור להקת הדגל של סאב-פופ ומפיצי בשורת הגראנג' החדשה. זה היה כמעט שנה לפני "בליץ'" של נירוונה, שגם אותו הפיק אנדינו, ושעטיפתו הזכירה מאוד את העטיפה של "סופרפאז".

      ב-89' הזמינו סוניק יות את מאדהאני להצטרף לסיבוב ההופעות שלהם באירופה ו"Touch Me I'm Sick" הפך ללהיט אינדי גדול משני צדי האוקיינוס. זה מדהים לחשוב שהסינגל הזה יצא בקיץ 88' – בזמן שמעבר לים השתוללו רייבים של אסיד-האוס. מאדהאני היו רחוקים מהאקסטזי והסטיקלייטים כמרחק סיאטל ממנצ'סטר, אך שני הדברים היו נכונים, מדויקים ומלהיבים לזמנו באותה המידה. מגזיני האינדי הבריטים סקרו בזמנו את שתי התופעות במקביל ובפסטיבלי הקיץ של אנגליה יכולת ליהנות מהכל ביחד.

      בזמנו נראה היה שמאדהאני הולכים לפרוץ בגדול, בדיוק כמו שנראה היה שדינוזאור הולכים לעשות את זה. בשני המקרים, זה לא קרה. דינוזאור ג'וניור הכניסו במשך השנים כמה שירים למקומות מכובדים במצעד וכמה קליפים לרוטציה באם.טי.וי – מאדהאני אפילו זה לא.

      להיטי ככל שיהיה, "Touch Me I'm Sick" בכל זאת היה רחוק מלהיות פופי כמו "סמלס לייק טין ספיריט", “Alive” או “Black Hole Sun”, וההצלחה של מאדהאני לעולם לא חצתה את גבול מצעדי האינדי. שכשנירוונה, פרל ג'ם וסאונדגרדן צללו לתוך הכסף הגדול ומעמד הכוכבות בשם תנועת הגראנג' הסיאטליטת, נשארו מאדהאני הרחק מאחור. זה בטח ביאס את מנהל הבנק של מארק ארם, אבל מצד שני זה הבטיח למאדהאני מעמד מיתי נצחי בתור ההתגלמות האותנטית, הטהורה והיפה ביותר של הגראנג', לפני שהוא הפך למילה נרדפת לפלאנל.

      מאדהאני, “Superfuzz Bigmuff Deluxe Edition” (סאב-פופ)