פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: ניר עברון

      הוא מתעניין בשינוע וייצור, מצלם מוצרים כמו שאמורים לצלם סחורה, כדי לדבר על צריכה ועל הקשר שלה לצילום

      ניר עברון משתתף בתערוכה "תצלומים" בסדנאות האמנים תל אביב, יחד עם רובי ליבוביץ' ואוהד מטלון

      תצלומים

      שיתוף פעולה עם רובי ליבוביץ' ואוהד מטלון, שלושתנו בני אותו מחזור במחלקת הצילום בבצלאל. לפני שנה העלינו רעיון לתערוכה שמתבססת רק על צילום, מעין תערוכת גמר שש או שבע שנים לאחר הסיום. אנחנו מציגים שלוש עבודות נפרדות, ומנסים לבחון את מידת ההשפעה של שלושתנו אחד על השני, מעין דיפוזיה.

      ג'נרטור

      שם התערוכה שלי, מתוך המכלול של שלושת העבודות. ג'נרטור הוא בעברית מחולל, מתקן להפקת זרם חשמלי באמצעים מכניים. המחולל הוא תוצר של המהפכה התעשייתית, ובכך גם של פרוייקט הנאורות – נושאים שאני מתעניין בהם לאחרונה באופן מיוחד. בהקשר של התערוכה, המונח הזה מעלה את מילים הבאות : כח, שינוע, ייצור, ניוד, הפצה, וצריכה.

      ההשפעות

      העבודות של מת'יו באקינגהאם, (Matthew Buckingham) אמן אמריקאי צעיר שלא ידוע כל כך בארץ, ומרבה לעסוק בנראטיבים ההיסטורים ובייצוגים השונים שלהם. הוא בוחר לחקור אירועים היסטורים מנקודת מבט לא רומנטית או נוסטלגית (בדרך כלל בעזרת סיפורים אישיים) מתוך המחשבה שבירור האופן שאנו בונים ומשמרים את העבר מלמד על יחסנו אל ההווה.

      סרט ה-16 מ"מ שלו " Situation leading to a story " משנת 1999 מורכב מארבעה סרטים ביתיים משנות ה-20 שמצא, ועל גביהם הוא מספר את סיפור חיפושיו אחרי מקור הסרטים והקשר שלהם אחד לשני, תוך שהוא שוזר את סיפור תולדות חברת קודאק, סיפור פיתוח מיזם קאפיטליסטי בדרום אמריקה וחוויותיו ממהלך חיפוש בעל הסרטים. חווית הצפייה בסרטים שלו, מלבד היותם מרתקים ואינטליגנטיים, מורכבת גם מתנאי צפייה ספציפיים שהוא מייצר להם – נוכחות המקרן בחלל, גודל הדימוי המוקרן, מיקומו ומידת האור וצבעו בחלל ההקרנה.

      הצילומים של תומס דמאנד (Thomas Demand) – צלם גרמני שבונה בקפדנות קיצונית מודלים של אובייקטים או חללים מקרטון ומצלם אותם באופן שגורם להם להראות בו זמנית אמיתיים ומלאכותיים. המודלים מתייחסים בדרך כלל לאירועים פוליטיים והם מגיעים לגודל של אחד לאחד ביחס למקור. בעבודתו Embassy משנת 2007 הוא בנה מחדש וצילם חללים שונים בשגרירות ניג'ר ברומא, שגרירות שממנה על פי דוחות מודיעין נגנב הדו"ח ששמש את ממשלת ארה"ב כהוכחה לניסיונותיו של סדאם חוסיין להשיג נשק להשמדה המונית, אותו הדו"ח שהוביל ליציאה למלחמה בעירק.

      תיק עיתונות:

      הסקרנות ההיסטורית של ניר עברון גרמה לו לתהות איך הרגיש קולומבוס כשחצה את האוקיאנוס האטלנטי והגיע לאמריקה. לפי העדויות ההיסטוריות קולומבוס לא העלה על דעתו שמדובר ביבשת חדשה, ו"התאים" או כפה את מה שפגש במציאות להנחות המוקדמות איתן יצא לדרך – היבשת שאליה הגיעה היתה אסיה, ותושביה כהי העור היו "אינדיאנים", כלומר הודים.

      פעולת "התאמת" המציאות לאמונות (המוצדקות או המוטעות) ולצרכי השעה, היא אחת מהצעות הקריאה לצילומים של עברון – הדימוי שפוגש הצופה מקבל משמעות בהתאם לציפיות המוקדמות, ול"אכסניה" שבה הוא מוצג. עברון משתמש בתערוכה בשפה של צילום מגזיני או מסחרי, שיכול להתאים לכתבה כמו גם למודעת פרסום, או לקטלוג של בית עסק, אבל בכל זאת מוצג בתערוכה. הצופה מניח מראש שהוא פוגש עבודת אמנות, ו"כופה" על הצילומים את ההנחות המוקדמות שלו, בדיוק כמו קולומבוס.

      עברון מפעיל את המניפולציה במטרה לחשוף אותה: "אני מאמין שמהמשמעות של הצילום היא נזילה", הוא אומר, "משהו קרה לצילום בשנים החולפות, הצילום השתנה. הצילום הוא קוד. משהו ריק, סתום. הכל תלוי בקונטקסט בו אתה שם אותו: הצילום של האינדיאני האותנטי נראה כמו תחפושת. הכותרות של הצילומים מופיעות בנפרד, ומאוחר יותר מתגלה שמדובר בהודי שמחופש לאינדיאני, והצילום של האניה, שיצאה מנמל ויגו בספרד, היה יכול באותה מידה להופיע במגזין של יבוא-יצוא".

      הבחירה ביבוא ויצוא לא אקראית – עברון מצלם מוצרים, ואת כלי השיט שמוביל אותם, בדיוק כמו שאמורים לצלם סחורה, כדי לדבר על ההרגלים שהשרישה צפון אמריקה – סחורות וצריכה, והקשר שלהם לצילום. "רוב הצילומים בעולם מסביבנו לא תמימים, הם אידיאולוגיים, מעודדי צרכנות, תשוקה. העבודות בתערוכה מתייחסות באופן ישיר למצב הזה של הצילום, וחוגגות את פני השטח, אבל לא מנסות למכור כלום. בצמוד לכותרת אחרת הן היו יכולות למכור הרבה דברים".

      - אתה מזהה את המצב של הצילום והכלכלה היום, איך אתה רואה את הפעולה שאתה עושה כצלם – אתה רק משקף את המצב, מנסה לחשוף אותו, או מנסה "להעיר" את הצופה להתנגד לו?

      "אני לא יודע אם אני רק משקף. בשנות השמונים היה גל של אמנים בניו-יורק שעסק בניכוס, כמו שרי לוין וריצ'ארד פרינס. שרי לווין הציגה מחדש עבודה של הצלם ווקר אוונס. היא העלתה שאלות – למי יש סמכות על החומר? למי הוא שייך? אני מנסה לצלם צילומים קיימים, צילומים שקיימים אצלנו בראש ולא קיימים פיזית. בין היתר המטרה היא לגרום לצופים לפקפק במה שהם רואים. לפעמים הצופים יודעים שקיימת מניפולציה, אבל בוחרים להתעלם. אני מלמד צילום (בבצלאל ובמנשר- מ.ו), ואני מגלה שההנחה שצילום=אמת היא עדיין הנחה רווחת, שצילום משקף את המציאות. זה לחלוטין לא נכון. צילום הוא כלי בידי מי שמשתמש בו, והוא משכנע כאילו היה אמת. אנחנו צורכים צילומים, סופגים אותם. אני בוחר להשתמש בריבוי והצפה של הדימויים, ומנסה שכל אחד מהצילומים יראה כאילו מישהו אחר צילם אותו.

      הצילומים של עברון ממוקמים במרכז החלל, רובם לא נוכחים ברצף הצילומים של שני חבריו, אלא תלויים על קירות פנימיים בגלריה. הגישה לעבודות אפשרית משלושה כיוונים, והוא מרגיש שזה משרת את הקריאה של העבודות, מבטל את ההיררכיה בינהן, ומאפשר להעלות עוד אסוציאציות ביחס לצילומים.

      שתי עבודות וידיאו שלו, "ארץ בראשית", ו"הד הקריות" מוצגות במוזיאון חיפה בתערוכת זוכי פרסי משרד התרבות המדע והספורט. עבודות הוידאו משתמשות כל אחת בדרכה בחומרים ארכיוניים. ב"ארץ בראשית" משתמש עברון בקטעי יומנים של תיירים ועולים לרגל שנקלעו לארץ ישראל במאות הקודמות (בינהם הסופרים פלובר ומלוויל) על רקע צילומי נוף "כמעט בראשיתיים, קדומים", שנראים כצילומים מהמאה ה-19. "למעשה זה מסע שבור בנופים האלה", מסביר עברון, "סיפורי המסע האלה בגוף ראשון נשמעים כמסע אחד, רצוף. מסע פיקטיבי לחלוטין".

      את הקפיצות בין הטקסטים, הוא מעיד, אי אפשר להרגיש בצפיה הראשונה. בסוף הסרט מוצגים הקרדיטים, ואז ניתן לצפות בסרט מתוך הידיעה שהטקסט גזור ומודבק ולחוש בהבדלים בין נקודות המבט של כל נוסע.

      עבודת העריכה מתוף חומרים ארכיוניים הוא חלק בלתי נפרד מהעבודות של עברון, בין אם מדובר בארכיונים היסטורים או ארכיון הצילומים הפרטי שלו: "שיטת העבודה שלי בצילום מבוססת ארכיב – אני שומר מתייק ומרכיב תחביר מחדש. אפשר ללכת לאינסוף שבילים בתוך הארכיון, כמה שיותר שבילים של חיבורים בין חומרים מאפשרים עוד אופני קריאה. אני תמיד עובד עם עשרים צילומים על השולחן, ותמיד בעריכה – לזקק ולצמצם. קצת כמו היהלומים – לשייף ולשייף עד שמגיעים למשהו באמת מזוקק ובהיר".