פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כרטיסי ביכור

      קראו לנו נדושים, אבל החלטנו להקדיש את חג הביכורים ליצירות ביכורים שמרעידות לנו את קצה הפופיק. עינב שיף וניב הדס עם חמישה אלבומי בכורה חדשים בטעם חיטה אורגנית

      סנטוגולד - "Santogold"

      סנטי וייט מפילדלפיה (להלן "סנטוגולד") רוצה שתדעו שהיא באה מהשכונות, שהיא "שולטת ברחובות ופורצת לבתים" כמו שהיא שרה, אבל האמת היא שהמוזיקה שלה די נוצצת ולראיה, אפילו על העטיפה המכוערת, הקיא שלה נראה כמו עשוי מזהב. ההשוואה המתבקשת ל-MIA (בעיקר בגלל הנוכחות של מפיקים כמו דיפלו וסוויץ') מתפוררת די מהר כשמגלים שסנטוגולד רוק'נ'רולית יותר והרבה פחות מעיקה ונטולת מיני אג'נדות אנטי-קולוניאליסטיות כאלו ואחרות. אלבום הבכורה שלה מופק ומעודכן כצפוי ממי שהייתה סקאוטרית של חברות תקליטים וחצתה את הקווים, במובן הטוב של המונח. (עינב שיף)

      דנה גרובר

      נכון שקצת קשה להתלהב מאלבום שנקרא בשם הכה פולני "זושה", אבל זו בדיוק המטרה של דנה גרובר: שתצאו מהמעטפת ותסתכלו פנימה, לתוך נשמת האייטיז העגמומית של שיריה המעולים. ב"זושה" יש את כל מה שאתם מצפים מזמרת-יוצרת ישראלית (וכמעט אף פעם לא מקבלים): עומק, אינטליגנציה ובעיקר חתיכת כישרון שיכולה להעביר ביטוי מוחצן כמו "בוא נזדיין" מאזור הפרובוקציה לתחום המרגש. אחת היציאות המפתיעות של השנה, והיא יד ראשונה, ממשפטנית עם תואר שני.

      ברנדן קאנינג - “Something for All of Us"

      אחרי קווין דרואו בשנה שעברה, עוד חבר בקולקטיב הקנדי הבלתי נגמר Broken Social Scene מוציא אלבום ביכורים מעולה. ברנדון קאנינג הוא ממייסדי הקבוצה החשובה והמשפיעה, שמונה היום יותר חברים מהוו טאנג קלאן (ובלי הסמים והאקדחים, סיכוי מצוין שרובם גם ישרדו קצת יותר זמן) ואלבומו, “Something for All of Us", מחובר בשלשלאות לטבור היצירה של החבורה המקורית: סאונד חללי וחולמני עם שירים כמו "הצעצועים הכי טובים מעץ מיוצרים בגרמניה" וטעמים מוזיקליים שרוקדים על הלשון.

      Deepchord presents Echospace - The Coldest Season

      את המוזיקה של דיפקורד אי אפשר באמת לרקוד. היא גם לא תשלח אתכם לשום פלאשבק אקסטטי, למרות שאין כל ספק כי ההגדרה הבלבדית עליה היא יכולה לענות, ללא שיוך לתתי ז'אנרים או הסתעפות תנועתית, היא טכנו. חד וחלק. ליתר דיוק מעוגל ועמום – רחשי רקע, אקורדים בלתי נגמרים שבאים והולכים כמו גלי קול ספוראדיים, פרבולות של אקו שמתעצמות וביטים שבמקום להחזיק חזק מלמטה מהווים משענת קנה רצוץ, שלא ברור אם תהיה שם בשבילך ברגע האמת. יותר משם מזכירים את קרל קרייג, דיפקורד נשמעים כמו מוטציה של מיי בלאדי ולנטיין שנשלחה אל העתיד.

      Rong Music Presents: Not Wave

      כמו הדימוי של התאומים קורסים, שלטי הניאון בטיימס סקוור או גשר ברוקלין הפקוק, המוזיקה של האוסף הזה נטועה בניו יורק. זוהי לא מנהטן הנוכחית והמשעממת – ויטרינה ענקית, מצוחצחת ונוצצת שמתנכרת לעבר המפוקפק שלה - אלא ניו יורק שמתגעגעת לטינופת; כל שיר כאן נשמע כאילו נוגן בתחילת שנות השמונים - או בעוד חמש – במועדון של אמנים, דילרים וזונות בלואר איסט סייד; גם שם האוסף "נוט ווייב" הרבה יותר מקורץ לנו-ווייב של תחילת האייטיז, עם הדים של ארתור ראסל, ג'ון לורי והלאונג' ליזראדס וג'יימס בלוק. יכול להיות שזוהי גם רק אקספוזיציה לעשרת אלבומי הבכורה הטובים של השנה הבאה.