התחלה מהסרטים: סרטי הביכורים שהובילו לקריירות מפוארות

תחילת שנות השמונים היו מרתקות בנוף סרטי האנימציה - "רוק בחלל" ("Heavy Metal"), שנעשה בעקבות הקומיקס המצליח, היה פסגת סרטי הפנטזיה הארוטית המאויירת למבוגרים; מרטין רוזן, הבמאי של "גבעת ווטרשיפ", ביים את סרטו השני המאוד מדכא והמאוד לא מוערך "Plague Dogs" ואפילו דיסני הפתיעו עם "השועל והכלבלב", ארבע שנים ארוכות אחרי "חברי הדרקון אליוט".

דון בלות', מי שלימים ביים את "גן-עדן לכלבים", "פייבל והחלום האמריקאי" ו"המסע לעמק החלומות" (ההשראה העצמית של שפילברג ל"פארק היורה") התנסה בפעם הראשונה בסרט אנימציה באורך מלא עם "על קסמים ועכברים" ויצר את אחד מסרטי האנימציה הכי בוגרים שעדיין מיועדים לילדים שנעשו אי פעם - עכברה נאלצת לעקור את ביתה שבחוות פיצגיבונס, לבנה יש דלקת ריאות חריפה והישועה נראית באופק רק מכיוון ינשוף מאיים, חבורת עכברושים מסתוריים וסוד גדול מעברו של בעלה, ז"ל. בואו נגיד שכאן אף דמות לא מתחילה פתאום לשיר בלי סיבה. "על קסמים ועכברים" הוא עדיין אחד הסודות הכי כמוסים בעולם סרטי האנימציה, ולא בצדק.

אחרי "קינג-קונג", קל וחומר טרילוגיית "שר הטבעות", הרבה יותר אנשים מכירים את השם פיטר ג'קסון. אלו שהתעניינו קצת וחקרו אחורה וודאי מצאו בעברו של הגוץ הניו-זילנדי מיני פנינים, כגון: "יצורים שמימיים" המוערך (הופעתה הקולנועית הראשונה של קייט ווינסלט, אפרופו ביכורים), "עיר הרשע" עם מייקל ג'יי פוקס ואולי אפילו "אוצרות נשכחים" המוקומנטרי. מה שמעניין הוא ששלושת הסרטים שג'קסון עשה לפני כן - להלן, תקופת סרטי הטראש שלו - בסדר כרונולוגי הפוך: "Meet The Feebles", "Braindead" הידוע גם כ"Dead Alive" ו-"Bad Taste" וודאי ישאירו את מי שטרם ראה אותם עם לסת שמוטה ושקית הקאה שעולה על גדותיה.

"Bad Taste" (סרטו הראשון באורך מלא), מגולל את סיפורם של קבוצת חייזרים מבחילים, שהגיעו לכדור הארץ בכדי להפוך את אוכלוסייתה של עיירה שלווה לבשר טחון עבור רשת המזון האינטר-גלקטית אשר בבעלותם. שני הסרטים הבאים של ג'קסון הם אולי שלמים יותר - "Braindead" הוא לא פחות מיצירת מופת - ועדיין "Bad Taste" הוא סרט בכורה מעולה, גראפי, מצחיק ומבריק. רק לבעלי קיבות חזקות וחוש הומור פתוח, כמובן.

איפשהו בין תפקיד האב המתעלל ב"כך היינו" הנשכח של מייקל קייטון-ג'ונס ובין תפקיד היצור ב"פרנקנשטיין" הבומבסטי והאדיפלי של קנת' בראנה, החליט רוברט דה-נירו בתקופה קצת מוזרה בקריירה שלו לבקש את חברו, השחקן צ'אז פלמנטרי, לעבד את מחזהו לתסריט ולשחק שם יחד איתו, כאשר דה נירו יתפקד גם כבמאי. זו תהיה הפעם הראשונה שלו.

סאני המאפיונר (פלמנטרי) הוא השליט הבלתי מעורער של השכונה בברונקס בה מתגורר קאלוג'רו (לילו ברנקטו), גיבור/קריין הסרט, שמעריץ אותו בסתר מילדותו. חוסר נכונותו של קאלוג'רו להלשין למשטרה על ירי שביצע סאני קודם לכן, לו היה עד, מהווה את נקודת הפתיחה לקשר ידודותי עמוק בין השנייים, למורת רוחו של אביו של קאלוג'רו, לורנזו (דה-נירו) - נהג האוטובוס, שלא ממש יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. דה-נירו הוא, איך לא, במאי של שחקנים ובהתאמה, מה שטוב באופן בולט בסרט ההתבגרות/מאפיה החמוד הזה, הוא המשחק. לדה-נירו בכל מקרה, לקח 13 שנים עד שביים את סרטו הבא "שומר המדינה".

"הסורקים", סרטו של דיוויד קרוננברג, הידוע גם בשם "שלטון המח", הוא בי-מובי די מגניב, שאפשר להגיד שמחזיק עד היום. מעבר למעמד הקאלט שלו - מעמד מהם נהנים רוב הסרטים המוקדמים של הבמאי הקנדי - תמיד כיף לראות אותו, ברם תהיה זו הגזמה להתחייחס אליו כאל יצירת מופת. אי לכך, נכון יהיה מצדכם להניח כי "הסורקים 2: סדר חדש", סרט הבכורה של הבמאי הקנדי כריסטיאן דוגווי, הוא סרט נחות מהמקורי: כל שיירי מיניות חולנית, דו-משמעות מוסרית ושאר סממנים קרוננברגים הוצאו מהמשוואה לטובת טהרת האימה/אקשן; מאחר והחלק הראשון נעשה ב-1980 (שנות השבעים) והמשכו רק ב-1991 (שנות השמונים) הריח הרקוב (על מעלותיו ומגרעותיו) שעולה מהסרט הראשון הוחלף במוסרניות אייטיזית מובהקת בהמשך.

אחרי מס השפתיים הזה התוצאה רחוקה מלהיות סרט גרוע. הוא עשוי טוב (לזמנו), הוא די מותח ומטריד בחלקו ועושה את העבודה, גם אם הוא לא ממש סרט חובה בסילבוסים של בתי ספר לקולנוע. מעניין לחשוב שעל אותו המשך שרירותי המשיך דוגווי לפתח את הקריירה שלו וביים - בין היתר את "המשימה קרלוס" האפקטיבי ואת "אומנות המלחמה" המסוגנן, אולם סבורני כי הדוגמה הבאה (שמאוד מזכירה את הנוכחית) היא קיצונית הרבה יותר, לשני הצדדים.

השנה היא 1983 והקולנוען הצעיר ג'יימס קאמרון מתחיל את צעדיו בבימוי, בחלק השני לסרטו הטפשי-אך- חביב של ג'ו דנטה (בהפקתו של רוג'ר קורמן) "פירנה". "פירנה 2: ההשרצה" מגולל את סיפורם של מדריכת צלילה, בן זוגה הביו-כימאי ובעלה לשעבר השוטר, המנסים לקשר סדרה מוזרה של מקרי מוות לזן קטלני במיוחד של דגי פירנה, שעברו מוטציות גנטיות ומקננים באניה טרופה ליד חופי אתר תיירות פופולרי באיים הקריביים.

בהתחשב בכך שמדובר אולי בסרט הגרוע ביותר שאי פעם נעשה, חשוב להזכיר שאותו ג'יימס קאמרון ביים את החלק השני והמצוין בסדרת "הנוסע השמיני", שני החלקים הראשונים של "שליחות קטלנית", "שקרים אמיתיים" ו"המצולות". וגם ש"טיטאניק" בבימויו היה הסרט הראשון שנעשה בתקציב של למעלה מ-200 מיליון דולר. מעל הכל, "פירנה 2" מוכיח שכל אחד יכול להשתפר ושעם מספיק נחישות ושאפתנות, הכל יכול לקרות.