הצעה מגונה: טומי לפיד

לא הכרתי את טומי לפיד. פגשתי אותו פעם אחת בחיי. ובכל זאת, מהרגע שבו נודע לי שהוא גוסס, שוכב מדמדם על יצועו, לא הצלחתי לכתוב מילה. לא הרגשתי עצב. חיי המשיכו במסלולם הרגיל, האיטי. השמש עלתה וירדה, מותחת פסי אור צהובים עלי ועל כורסתי דרך תריסי הפלסטיק. הייתי כתמול שלשום, אך אלם השתלט עלי. רק לפני דקות אחדות, באיחור של שבוע, כששמעתי מבעד לקיר את הרדיו של השכנים מבשר כבדרך אגב על מותו, כעובדה הידועה לכל, איזה וילון הוסט בי, דם הלם באזורים שכמו נשכחו במוחי - והתיישבתי שוב אצל המחשב, כמי שלומד מחדש איך לכתוב. סלחו לי, אם כך, שלא אגיש השבוע הצעות מגונות. אני רוצה לדבר על טומי לפיד שאני הכרתי.

אני זוכר איך הניח את כף ידו הקטנה על כתפי, ולחש באוזני שורה משיר, מסמרר את עורי. השיר היה שלי. זה היה בקיץ שאחרי מלחמת יום כיפור, באטליז הקטן ברחוב הכובשים בתל אביב, זה ששמו עבר מפה לאוזן כמקום שאפשר להשיג בו נקניק הרץ אמיתי ואם לוחצים קצת על המוכר, יהודי נפחד המדבר ברמזים, גם בשר לבן.

כלל לא הבחנתי שנכנס. המוכר בדיוק יצא לחדר האחורי ושנינו עמדנו באפלולית, בין אריזות הקרטון המאובקות והמקררים הנאנקים בחום, והוא נעמד על קצות אצבעותיו - הוא לא היה אדם גבוה - כרסו, מבעד לחולצה המכופתרת, נגעה-לא נגעה במותני, ולחש את סופו של השיר: כי לא אתמהמה/ ובמלון/ כאונייה שעדיין לא הפליגה/ סדין חדש נפרש.

אחר כך מיהר לשלוח יד ללחיצה. טומי לפיד, אמר ומחץ את אצבעותיי, העורך הראשי והמייסד של "את".
- אני? חייכתי אליו.
- את, אמר ומשך את ידו, מניח אותה שוב בידידות על כתפי. אני שמח שנפגשנו. רציתי לראות אותך מזה זמן רב, אבל כנראה שאנחנו לא מתרועעים באותם מקומות.
הוא החמיא לי על שירי, שהתפרסמו מעל במות צנועות ומעולם לא זכו לתהודה בקרב הקהל הרחב. "אינני אוהב שירה עברית", אמר, "אבל אתה - דווקא אתה - מרעיד בי משהו. אתה הונגרי?"
חייכתי אליו, אך לפני שהספקתי להשיב המוכר חזר מהחדר האחורי, בידיו 150 גרם נקניק ארוז בפרגמנט, והושיט לי את החבילה. שילמתי לו.

"זה נקניק?" שאל לפיד. "אכפת לך אם אטעם פרוסה? הוא בחיים לא ייתן לי, החווה לעבר המוכר, הוא קמצן!"
משהו בהליכותיו לא איפשר לי להתנגד. הוא היה סמכותי ועם זאת ידידותי. החלפתי מבטים עם המוכר, אך הלה פשוט הצטנף במקומו מאחורי הדלפק, מרכין ראשו. מעליו היתה תלויה תמונת בנו החייל, ומתחתיה נר זיכרון חשמלי.
"בוודאי", אמרתי ופתחתי את החבילה באי-רצון.
טומי קילף שלוש פרוסות אדמדמות, מנוקדות שומן, והכניס אותן בשלמותן לפה. מעולה! ליעלע אותן בלשונו הכבדה, ואחר כך פנה למוכר: "תביא לי 500 גרם מזה".

המוכר יצא שוב אל החדר האחורי, וטומי הוציא נתח בשר מן המקרר, לוחץ עליו באצבעותיו." זה מה שאתה מוכר?" צעק אל המוכר מבעד לדלת הפתוחה, זה נבלה סרוחה! אני רוצה בשר טרי!
- זה טרי! הציץ המוכר מבעד לדלת. שפתיו רטטו מתחת לשפמו בעלבון.
"מה יש לך שם מאחורה?" טומי שמט את נתח הבשר בחזרה למקרר, תפס בידי בכף ידו הרטובה ממיצי בשר וגרר אותי אתו פנימה. "אתה חייב לראות את זה", אמר לי, "אולי תכתוב על זה שיר."

ריח של אדמה רטובה היכה בנו. פרה שלמה, פשוטת עור, היתה תלויה שם על וו מתקרת האזבסט. מתחתיה מסור חשמלי וצינור מים. בצד עמד שולחן עץ מלוכלך ועליו ערב רב של סכינים ארוכות וניירות.
" אני רוצה טרי!" קרא טומי למוכר, שעמד אצל השולחן וחתך נקניק. "אל תמכור לי נבלות! "
"זה טרי, אדוני", התגונן הקצב בקול שבור.
"אל תבלבל במוח! אני רוצה מזה!" - הוא הצביע אל הפרה התלויה, נטל את ערימת הנקניק שפרס הקצב והתיישב באנחה על שרפרף עץ, כרסו יוצאת לפניו מבין רגליו המקופלות. הוא צבט כמה פרוסות נקניק והשליכן לתוך פיו. "בוא", קרא אלי, ואני צייתתי. "הוא קצב מעולה", לחש לי ובכל זאת הקצב שמע, "אבל רמאי!"

הקצב נטל את הסכין, והחל לחתוך בחיה לאורכה. הוו בתקרה נאנק, בעודו מפלח את בטנה.

"איך צריך להילחם פה בשביל חתיכת בשר טוב", טומי נאנח והוליך את ידי אל חבילת הנקניק שמונחת על ברכיו, שאטול מעט בעצמי. "איזה מדינה! היהודים מצליחים לסבך הכל!" ישבנו צמודים. הרגשתי את חום גופו מבעד לבגדים. חום עז, יוקד, כאילו הנקניק מלבה בתוכו איזו אש. הוא לא הזיע.

הוצאתי מכיסי זכוכית מגדלת. יום לפני כן הסתכלתי על פרח של גזר בר והתפעמתי מיופיו. כעת כיוונתי אותה אל אחת מפרוסות הנקניק.
"אתה בחור מוזר", המהם טומי. הוא התבונן מבעד לעדשה בתאים האדומים-לבנים הענקיים
מוגדלים והשתתק.
"תראה", אמרתי.
"אני רואה", אמר וצחק. פתאום פיסת נקניק נתקעה בגרונו והוא החל משתעל. טפחתי על גבו בחוזקה, בקצב מוזר, של שיר שעוד לא כתבתי, חש את שריריו הרפויים מתחת לבשר. הקצב, אילם, המשיך לחתוך, שם נתחים אדומים על נייר פרגמנט לבן שפרש על השולחן.

לפני שיצאנו משם, טומי שאל אם יש לי טלפון. הנדתי בראשי לשלילה. הוא צחק בטוב לב. רק למעטים היה אז מכשיר טלפון.

"אז בוא לבקר אותי", אמר, ושירבט בעיפרון מספר טלפון בן ארבע ספרות, אך נייר הפרגמנט החלקלק מיאן לקלוט את הגרפיט. "נו, מילא", הסתכל על מעשה ידיו והושיט לי את הנייר הריק, החרוט. אנחנו צריכים לנסות את הנקניק הזה עם איזה מלון טוב ושנאפס, ככה זה ירד יותר טוב בגרון. אתה בחור יפה.


* הבהרה - ראובן רייכמן אינו אוכל נקניקים