היה שווה לחכות שבועיים, עד ל"ספשל הודו", בכדי לכתוב את ביקורת הפתיחה לעונתה השישית של "כוכב נולד". חשדות צצו בראשי כבר בעת הצפיה בתכנית הראשונה, אך העדפתי להפגין איפוק בריטי - בשונה מהגשה בריטית - מאשר להיות נמהרת ונחרצת מדי בדעותיי. כבר מהתכנית הראשונה היה אפשר להבחין בחלוקת זמן מסך בעייתית, כשהמתמודדים באודישנים מתפקדים כתפאורה, בעוד שהמצלמה, המיקרופון והספוט מכוונים רוב הזמן על ששת המופלאים, הרוכנים מעל שולחן השיפוט. אולם, אחרי תכנית הודו, ששודרה אמש כחלק מפרקי האודישנים המפוארים שפותחים כל עונה, הטענות שהחנקתי ובלעתי עד כה הפכו לבהירות וצלולות יותר ככל שהתכנית התקדמה והפכה ליותר ויותר גרוטסקית, והיה אפשר ללמוד ממנה על המגמה המתעצמת, שנמצאת כעת בראש מעייניה של אנשי "כוכב נולד": מתמודדים אאוט, צביקה הדר אין. הדר נוכח על המסך יותר מאי פעם, מחבק מתמודדות כבדות משקל, מרגיע מתמודדים חמומי מוח, מכריח את כל השופטים לשיר ולרקוד. אמש הוא עשה קצת ז'וז'ו חלסטרה, קצת ראיון חושפני ליאיר לפיד, קצת דובי חמודי, קצת מביך.
לספשל הודו היה רעיון טוב ונכון, ובעזרת בימוי טוב היה יכול להיות תכנית בינונית של "מסע עולמי". בבימויו הנוכחי היה הספיישל גרסת ראף קאט של סרטון טיול משפחתי, ובמרכזה משפחת "טדי"- צביקה, גל ומרגול. לא היה סלפסטיק משובח ולא סצינות סקס ביתיות שערורייתית בפרק אמש, סתם טיול משפחתי ממוצע בארץ הפרות הקדושות. אז איפה הצעירים ששרים יפה? שאלה טובה. אם מכווצים אישונים ופותחים אוזניים אפשר היה להבחין אמש בהבזקי מתמודדים, באים לרגע ומיד נדרסים על ידי מרגול, שעולה על פיל ואיש הודי מוזר שרוקד.
איפה מתח
מה שבסופו של דבר הפך את הספשל של אמש מטיול משפחתי משעמם למסמך מרגיז היו הראיונות של צביקה הדר. אף לא קורטוב של מודעות עצמית נמצא בקמט שבין גבותיו של צביקה הדר, עת הוא מספר ברצינות תהומית על חוויותיו בהודו מפרספקטיבה אחורה. אינני מעודכנת במספרים, אבל אני יודעת שסטטיסטית 90 אחוז מחבריי ביקרו בהודו, ומכאן אפשר להסיק שאחוז גבוה מהאוכלוסיה הצעירה בארץ, שהיא נתח רחב מקהל היעד של "כוכב נולד", עשה לפחות פעם אחת את הדרך מניו דלהי ודראמסלה. עם זאת, ניכר שצביקה הדר לא רק חש שהוא הראשון שמפלס דרכו עם מצ'טה בתוך יערות הגשם ההודיים, אלא גם שהישראלים שביננו שנמצאים שם, וזה הגילוי האמיתי- אינם מופרעים כמו שחשבתם שהם. אני מאוד שמחה שצביקה הדר, שהוא לא מאוד מבוגר בסך הכל וגם כאילו מאוד מחובר להוויה הישראלית הצעירה, גילה שהישראלים שמסתובבים בהודו הם לא בהכרח פושטקים מסוממים ואלימים. זוהי תובנה טריוויאלית שאפילו סבתא שלי, שהיא לא מגניבה בכלל, הפנימה כבר לפני עשר שנים. את האודישן היחידי המעניין אפשר היה לצרף לאחד מפרקי האודישנים, ומתישהו להראות לנו את הסרטון של מרגול וגל על הפיל - כי הוא באמת היה מצחיק בטירוף.
בכלל, פרקי האודישנים העונה היו פחות מותחים מתוכנית הבוקר של קארין מגריזו וזאת מהסיבות הבאות: ראשית, הובאו לפנינו או מועמדים טובים שעברו, או מועמדים לא טובים שלא עברו. האפור לא היה נוכח העונה. הסיבה השניה והחשובה יותר היא שכל המתח מתפוגג כליל ברגע שמבינים - וזה לא ממש קשה - את הסכימטיות של העריכה, שכבר הופנמה מהעונות הקודמות; כלל הברזל הוא שרק מי שעובר את האודישנים זוכה לראיון מול מצלמה. הבעיה היא שאת הראיונות הללו לא משדרים אחרי החלטת השופטים, אלא בו בזמן שהמתמודדים "נלחמים על מקומם" באודישן שלהם. לכן, אין אנו זקוקים לשמוע את המשפט "היא שרה יפה" מפי המאסטרו בכדי להבין שהשוודית עברה; אנחנו יודעים זאת כבר לפני, כי בזמן שהיא שרה היא גם מספרת את סיפור עלייתה במעלה האולם בו נערכים האודישנים. לכן הרלוונטיות של השופטים, בבניית המתח של תוכנית הריאליטי, מתפוגגת מראש, ואנו נאלצים להיחשף שוב ושוב להיצע המצומצם של הבדיחות הפרטיות שלהם, שבתשע מתוך עשר פעמים מצחיקות רק את עצמם.