בשבוע שעבר מת הארווי קורמן - איש מצחיק מאוד, שזכור לרוב חובבי הקולנוע כשחקן משנה קבוע בקומדיות הקלאסיות של מל ברוקס ("מתח גבוה", "אוכפים לוהטים", "ההיסטוריה המטורפת של העולם" ועוד). לגמרי במקרה, יום לאחר מותו של קורמן דיווח הניו יורק פוסט שאותו מל ברוקס, בן ה-82, החליט לסגור את חברת ההפקה שלו, "ברוקס פילמס", שהוקמה ב-1980 (כדי להוציא את "איש הפיל", של דיוויד לינץ'), ושהוציאה את כל סרטיו של המצחיקן היהודי מאז.
למרות שכבר חלפו 21 שנה מאז שיצא "שגעון בחלל" (הסרט האחרון של ברוקס שהיה מצחיק באופן קונסיסטנטי), למרות שכבר מזמן הפסקתי לחכות ל-"Spaceballs 2: The Search for More Money", ולמרות שמקורביו של ברוקס אפילו מיהרו להכחיש את סגירת הבאסטה, צמד הידיעות הנ"ל ביאס אותי, ועורר אצלי געגוע לימים אחרים. לימים שלפני "פגוש את הספרטנים". לימים שלפני "מת לצעוק 4". לימים בהם פרודיה קולנועית הייתה מושקעת, אינטליגנטית, והכי חשוב, מצחיקה. לימים שבהם יוצרי הפרודיה כיבדו את הקהל, וחשוב יותר, כיבדו את הז'אנר לו הם לעגו. ואז ראיתי את "Walk Hard: The Dewey Cox Story", ולגמרי השתפר לי המצב רוח. כי אם מל ברוקס היה צעיר בשלושים שנה, זה בדיוק הסרט שהוא היה עושה.
"Walk Hard" שם לו למטרה לפרק את הביופיק המוזיקלי - זה שזכה לעדנה מסוימת בזכות סרטים הוליוודיים דביקים ומעיקים כמו "ריי" ו"הולך לדרכי" - לאלף חתיכות. הוא לחלוטין מצליח במשימתו.
הסרט סוקר את הקריירה המופלאה והמופלצת של דואי קוקס (ג'ון סי. ריילי, "מגנוליה") - גיבור גיטרה אמריקאי תתרן - ולוקח את הצופה למסע מצחיק, סכמטי ומאוד קלישאתי שעובר דרך כל הסגנונות המוזיקליים הבולטים של שישים השנה האחרונות (בלוז, רוק, פולק, קאנטרי, פאנק, ובאופן גאוני, גם ראפ), וגם דרך כל הסמים הבולטים של שישים השנה האחרונות (דואי מתמכר לכולם).
כמובן שלדואי יש גם מספר מטענים אמוציונאליים, שמניעים את יצירתו ושדורשים פתרון: כשהיה ילד חתך בטעות את אחיו לשתיים, והרג אותו, ואם לא די בכך, המוזיקה שלו גם הייתה אחראית באופן ישיר (ומשעשע) למוות של אמא שלו. חוץ מזה, אבא שלו מעולם לא האמין בו (מה שגורם לו לומר לדואי שוב ושוב "הבן הלא נכון מת!"). אבל אל תדאגו. למרות שההצלחה תעלה לו לראש ותהפוך אותו לבלתי נסבל, ותגרום לו לשכב עם כל הנשים בעולם שהן לא אישתו, גיבורנו הטיפש כבר ילמד את הלקח. הוא אפילו יכתוב על כך שיר מצחיק ומרגש ("A Beautiful Ride") שבו יסכם את כל הקריירה שלו, פלוס מוסר ההשכל.
את הסרט ביים ג'ייק קאסדן (הבן של לורנס), ע"פ תסריט אותו כתב עם ג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי"). התוצאה מלאת אהבה ומאוד לא מחופפת, והדבר ניכר בעיקר כאשר לוקחים בחשבון שפס הקול מכיל שלושים שירים מקוריים. חלקם הגדול, דרך אגב, מוצלח מאוד. כמה מהם (שיר הנושא, גרסת הראפ של שיר הנושא, "Black Sheep" הבריאן ווילסוני, ו"Royal Jelly" הבוב דילני) אפילו מבריקים.
"Walk Hard" אמנם אינו אחיד ברמתו, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי גרסת הבמאי (הארוכה בחצי שעה מזו שהוקרנה בקולנועים, ושלא סתם זכתה לשם "The Indulgently Long Director's Cut"), אך קשה שלא לחבב סרט עם קצב בדיחות כה גבוה ועם טווח פארודי כה רחב ומדויק. חוץ מזה, מספר לא מבוטל של רגעים קומיים שעובדים בזכות עצמם (דואי פוגש את הביטלס, למשל, או מסיבת עיתונאים א-לה דילן ב"Don't Look Back"), הופעות אורח משעשעות (ג'ק בלאק בתפקיד פול מקרטני וג'ייסון שוורצמן בתפקיד רינגו סטאר, למשל), טוויסטים מופרכים (בשעת טריפ ל.ס.ד קיצוני דואי ממציא את ה"שמוזיקה" - גרסה משודרגת למוזיקה), גגים מוצלחים (כל פעם שחייו נקלעים למשבר, דואי עוקר את הכיור מהקיר), ורגעים מפתיעים (הודות לחיבתו המוצהרת של ג'אד אפאטו לאבר המין הזכרי) ידאגו לכך שהעניין שלכם יישמר גם בעת הרגעים הפחות מוצלחים (ג'ק וייט כאלביס, למשל). למרבה המזל, אין רבים כאלה.
ג'ון סי. ריילי, מצדו, נולד לשחק את דואי קוקס, והעובדה שהוא יודע לשיר עוזרת כמובן. אחרי שנים כשחקן משנה, הוא פשוט פורח בתפקיד הראשי, לא מפספס פעימה, ודומה שהוא נהנה עד עמקי נשמתו מכל רגע שטותי שבו הוא נוטל חלק. חבל, אם כן, שהסרט נכשל בקופות האמריקאיות ("אוצר לאומי 2" - חביב הטוקבקיסטים - יצא באותו שבוע, ועקף אותו בסיבוב). אף אחד לא ימהר ללהק אותו לתפקיד ראשי בזמן הקרוב. ניאלץ להתנחם ב-"Step Brothers" - קומדיה מטופשת בה ריילי יגלם את אחיו החורג של וויל פארל. מבטיחים לנו שזה מצחיק יותר ממה שזה נשמע.
אל תפספס
והרי החדשות - וויל פארל עייף
ואם כבר וויל פארל, אז גם לו יש סרט חדש שפסח על האולמות בארץ ויצא ישר לדי.וי.די. "Semi Pro", שמו. זוהי קומדיית ספורט טיפשית ועצלנית שבה פארל מגלם את ג'קי מון - מנג'ר/שחקן/חרמן צבעוני ולא מאוד רציני בקבוצת כדורסל חצי מקצוענית ודי מחורבנת בשנות השבעים. אחרי שמנהלי הליגה - הכושלת מבחינה כלכלית - מכריזים שרק ארבע הקבוצות הטובות ביותר יהיו חלק מהמיזוג הרווחי שהם מתכננים עם האן.בי.איי, ג'קי מחליט לעשות הכל כדי לדאוג לכך שקבוצתו תהיה בין ארבע הראשונות. זה שזה לא יהיה קל, זה ברור. אבל זה שזה לא יהיה כל כך מצחיק, זה כבר חבל, ואפילו קצת מצער.
למרות שישנם מספר רגעים מוצלחים ב-"Semi Pro" (הסצנה בה סטלן מהקהל מצליח לקלוע לסל מסוף המגרש בהפסקת אחד המשחקים, למשל), התחושה שעולה ממנו יותר מכל דבר אחר היא עייפות. עייפות החומר, מחד, ועייפות הפארל, מנגד.
אחרי כמה שנים אינטנסיביות בהן עבד ללא הפסקה (השיא האיכותי, לטעמי, הגיע ב"Anchorman"), פארל זקוק למנוחה. לריענון. ולא היה צורך להמתין לכך שהסרט הנ"ל יאכזב בקופות כדי להבין את זה. אז נכון, מדובר באיש מצחיק, ולפעמים, גם בסרטים פחות טובים שלו, כמו הסרט הזה, הוא פתאום מביא אותה במשפט סמי-מאולתר שגורם לי לצחוק בקול רם. אבל אין להכחיש שהבנאדם חוזר על עצמו (יעידו על כך סרטיו האחרונים), משחק את אותה דמות (בואריאציות קלות) פעם אחר פעם, התסריטים של סרטיו לא מושקעים (בלשון המעטה), ומה לעשות שכבר הבנו את הרעיון.
אפילו וודי הארלסון, שמלוהק כאן בתפקיד "שחקן העבר שמגיע כדי להציל את הקבוצה" לא מצליח לשפר את המצב, שכן את רוב זמנו הוא נאלץ לבזבז על עלילת משנה רומנטית משעממת. מה שכן, נוכחותו של הארלסון עוררה בי חשק עז לשוב ולצפות ב-"Kingpin" ו"גברים לבנים אינם יכולים" - שתי קומדיות ספורט טובות בהרבה שבהן כיכב בעבר. אז זה בדיוק מה שעשיתי.