פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      צעירה אנגליה יפהפיה פוגשת שני אדריכלים גאונים ברומא של 1623, ברומן ההיסטורי של פיטר פרנגה, "הפרינצ'יפסה"

      בהוצאת ידיעות ספרים

      ספר ראשון: הרעל המתוק של היופי (1623-1633)

      חום הצהריים הכביד על העיר רומא כעופרת. הוא העיק על הרחובות הריקים מאדם, זחל אל תוך הסדקים שבחומות והרתיח את האבנים בנות אלפי השנים. אף לא רוח קלילה זעה ברקיע הריק מענן, והשמש בערה בו כאילו היא רוצה להפוך את העולם לשממה. אפילו הכיפה האדירה של כנסיית סן פטרוס, שכל נוצרי רומא מצאו מקלט בצלה, נראתה כקורסת תחת החום המעיק.

      היה זה השישה באוגוסט של שנת 1623. מזה שלושה שבועות נאספת בקפלה הסיסטינית הישיבה הסגורה (הקו?נ?ק?ל?ב?ה) שאמורה לבחור אפיפיור חדש. לפי השמועה, מרבית הקרדינלים הזקנים חלו במלריה, ואחדים מהם אף נאבקים על חייהם. משום כך עושה רושם שהאפיפיור הבא שייבחר יהיה לאו דווקא המועמד האדוק ביותר אלא זה החסין ביותר.

      נדמה היה כי יום ההחלטה עדיין רחוק. כה רחוק עד כי בכיכר הגדולה שבחזית הכנסייה, שבה נדחקו תמיד בימי הקונקלבה המוני המאמינים מלאי הציפייה, שוטט עכשיו, בצהרי היום, רק נער יחף ששיחק עם הצב שלו. הוא הוביל את החיה ברצועה ברחבי הכיכר העזובה, ולפתע נעצר. הוא סוכך בידו על עיניו, הביט בשמים, פיו נפער עוד ועוד והוא נעץ את מבטו בעמוד העשן הדק המיתמר ישר כסרגל מתוך ארובת הקפלה הסיסטינית.

      "ה?ב??מו?ס פ??אפ??ם! יחי האפיפיור!" קרא בקולו הצלול, קול של ילד, אל תוך השקט הלוהט. אישה שניערה שמיכה מתוך אחד החלונות שמעה את הקריאה, שלחה מבט כלפי השמים והצטרפה לקריאה אשר התגלגלה מיד כמו הד - בתחילה בסביבה הקרובה ולאחר מכן ברחובות השכנים, ולבסוף על פני הרובע כולו, ועד מהרה הדהדה מפיות רבים מספור הקריאה: "הבמוס פאפם! יחי האפיפיור!"

      כעבור שעות מעטות הוצפו הרחובות והכיכרות של רומא בהמון אדם. עולי רגל זחלו על ברכיהם ברחבי העיר ובירכו את אלוהים בתפילות קולניות, בשעה שבשווקים ניבאו מגידי עתידות, פותחים בקלפים ואסטרולוגים את העתיד. כאילו משום מקום צצו ציירים עם תמונות מן המוכן של האפיפיור שזה עתה נבחר. את קולותיהם החרישו קריאות הרוכלים אשר תמורת מטבעות נחושת בודדים הציעו בגדים ואביזרי תפילה שהוד קדושתו השתמש בהם, לדבריהם, עוד בדמדומי אותו הבוקר.

      בתוך הערב-רב הזה נחפז גבר צעיר בעל תלתלים שחורים נהדרים ושפם עדין: ג?'אן לו?ר?נ?צו? ב??ר?נ?ינ?י, שלמרות גילו הצעיר - הוא היה בן עשרים וחמש - כבר היה חבר מכובד בגילדת פ??סלי השיש. בחוסר סבלנות דחק הצ?דה את העוברים והשבים שעמדו בדרכו. הוא היה נרגש כמו לפני ליל האהבה הראשון שלו. הסיבה היתה שהאיש שאליו הוזמן הוא לא פחות מאשר מ?פ?יאו? ב??רב??ריני, הקרדינל אשר עלה ביום זה לכס האפיפיור תחת השם או?ר?ב??ן השמיני.

      באולם קבלת הפנים של ארמון האפיפיור שררה עצבנות מתוחה. נסיכים ושליחים קירבו ראשים זה אל זה והתלחשו, בעודם שולחים מבטים אל דלת הכנף אשר בקצה האולם בציפייה להתקבל אצל האב הקדוש. למראה מלבושיהם העשירים, הרקומים בזהב, הרגיש לורנצו כקבצן, לבוש בגלימה השחורה והצנועה של מסדר אבירי ישו (ק?ו?ול?י?יר?ה ד?י ג?'סו?) שאותה לבש תמיד בגאווה רבה. הוא ניגב את הזיעה ממצחו והתיישב על כיסא לא הרחק מהיציאה. עד אשר יגיע תורו בוודאי יהיה כבר אמצע הלילה.

      מדוע הזמין אותו האפיפיור? לא היה לו פנאי לחשוב על כך, כיוון שברגע שהתיישב הורה לו אחד ממשרתי הארמון לבוא בעקבותיו. המשרת הוביל אותו דרך דלת מצופה בטפט ולאחר מכן הוליך אותו במעבר ארוך וקריר. לאן לוקחים אותו? נקישות מגפיו הדהדו בקול רם על רצפת השיש, אבל לבו הלם בקול רם אף יותר. הוא קילל את התרגשותו וניסה להירגע.

      לפתע נפתחה דלת אחרת ולפני שהבין מה קורה, הוא עמד מולו. לורנצו קד קידה והשתטח על הרצפה.

      "אב קדוש," לחש מבולבל לחלוטין, בזמן שכלבלב בולונזי רחרח את פניו. ובאותו הרגע הוא הבין שהאפיפיור מקבל את פניו בחדריו הפרטיים, בעוד שכל הסנובים המנופחים ומבקשי הבקשות הנמצאים שם בחוץ נאלצים לחכות!

      יד בכפפה לבנה הושטה לקראתו כדי שינשק אותה. "מזל רב נפל בחלקך, ק?ו?ול?י?יר?ה,* לראות את מ?פ?יאו? ב??ר?ב??ר?ינ?י כאפיפיור. אבל מזל רב עוד יותר נפל בחלקנו על שקווליירה ברניני חי תחת כנפי האפיפיורות שלנו."
      "אני רק משרתו הצנוע של הוד קדושתכם," אמר לורנצו, ולאחר שנישק את טבעת האפיפיור ואת נעלו - כנדרש על פי כללי הטקס - הרים את ראשו.

      בעוד הכלבלב הבולונזי מטפס אל חיקו, השיב אורבן, "הענווה שלך מוכרת לנו," ובעיניו הכחולות הערניות נצנץ חיוך לגלגני ולאחריו עבר לדבר בנימה רשמית פחות. "שלא תחשוב שכבר שכחתי כיצד ניסית להסתלק בדהירה כשרכבנו יחד לאחרונה."

      לורנצו נרגע מעט. "זה לא קרה מתוך שחצנות, אב קדוש, הסוס שלי התפרע."

      "הסוס שלך או המזג שלך, בני? נדמה לי שאני זוכר שזירזת את הסוסה שלך בד?רבנות במקום לרסן אותה. אבל, בבקשה, קום! לא הענקתי לך את גלימת האביר כדי שתנגב בה את הרצפה."

      לורנצו התרומם. האיש הזה, שגילו היה כפול משל לורנצו, שנא אמנם מסירות מזויפת אבל יותר מכך שנא שלא מצייתים לו מיד. לורנצו הכיר אותו בתור הסנדק שלו. מאז שהוא והאב פייטרו שיקמו את הקפלה המשפחתית בס?נ?ט א?נ?ד?ר?יא?ה, קידם אותו מפיאו בדרכים שונות, וכאשר קודם לדרגת אביר אף הלביש אותו במו ידיו כאות לקשר ביניהם. על אף זאת, עמד לורנצו תמיד על המשמר בנוכחות האיש רב העוצמה הזה. בתוך רגע יכלה הידידות האבהית שלו להפוך לחמת זעם, ולורנצו לא האמין שמשהו הספיק להשתנות רק מכיוון שמפיאו ברבריני חובש את מצנפת האפיפיור הלבנה מעל למצחו הרבוע והגבוה.

      "אני מקווה שהוד קדושתו הנצחי יוכל למצוא גם בעתיד זמן לרכוב ברחבי יערות הק?ו?ויר?ינ?ל."

      "אני חושש שעבר זמן היציאות לרכיבה," נאנח אורבן. "כפי שלעת-עתה הקיץ הקץ על שעות הפנאי. כדי שאוכל למלא את תפקידי, איאלץ לזנוח אפילו את אמנות כתיבת השירים, שבה התחלתי לאחרונה."

      "זאת תהיה בכייה לאמנות השירה," אמר לורנצו, "אולם ברכה לעולם הנצרות." וכאשר הגיב אורבן בהרמת גבה עצבנית, מיהר להוסיף, "אני מתכוון לזה שהוד קדושתו הנצחי חייב להקדיש את כל כוחו לשירות הכנסייה."

      "מפיך לאוזנו של אלוהים, בני. ואתה אמור לעזור לי בזה." האפיפיור שקע במחשבות וליטף את הכלב בחיקו. "אתה יודע מדוע זימנתי אותך?" לורנצו היסס. "אולי כדי לפסל את הפרו?טו?מה של הוד קדושתו הנצחי?"

      אורבן קימט את מצחו. "לא שמעת על החלטתו של העם הרומאי שלא להקים לעולם אנדרטה לאפיפיור בעודו בחיים?"

      מעמיד פנים זקן שכמוך! חשב לורנצו. מובן מאליו שהכיר את החוק, אבל מהו בכלל ערכו של חוק? הרי גם אפיפיורים הם רק בני אדם! ובקול הוא אמר, "החלטה כזאת אסור לה להיות תקפה ביחס לאפיפיור כמוך. לעם ישנה הזכות ליצור את דמותו של הוד קדושתו הנצחי."

      "תן לי לחשוב על זה," השיב אורבן, ולורנצו כבר יכול היה לשמוע את שקשוקם של מטבעות הסקו?דו? המבריקים שהאפיפיור יעניק לו. "כן, כנראה אתה צודק. אבל לא לשם כך קראתי לך. יש לי תוכניות אחרות בקשר אליך - תוכניות גדולות..."

      לורנצו זקף את אוזניו. תוכניות גדולות יותר מפרוטומה? מה זה יכול להיות? אולי ס?ר?קו?פ?ג בשביל האפיפיור המת? הוא נשך את לשונו כדי להתאפק מלשאול את השאלה. מאחר שידע שמפיאו ברבריני אוהב להרצות באריכות לפני שהוא מגיע ללב העניין, הקשיב בסבלנות לדברי אורבן שלא עניינו אותו כהוא זה. הוא דיבר על ההתקפות החצופות של הכופרים הפרוטסטנטים נגד הכנסייה הקתולית בצפון האימפריה הרומאית הקדושה, על השטן מ?ר?ט?ין לו?ת?ר שהסית אותם לפתוח במלחמה נגד האמונה היחידה הגורמת אושר, על מצב הרוח המדכא של העיר רומא, על ההכנסות לקופת המדינה ההולכות ומצטמצמות, על הניהול הכושל של האפיפיורים הקודמים, על הידרדרותן של החקלאות, תעשיית הצמר וטוויית הבד, על הסכנה המאיימת על רומא בגלל הכנופיות הפושטות מדי לילה ועל דרדור המוסר על ידי הגמונים פרועים - אפילו על הסירחון ברחובות והטינופת בבתי השימוש הציבוריים לא שכח אורבן להתלונן.

      "אתה בוודאי תוהה," סיים סוף-סוף, "כיצד כל הדברים האלה נוגעים לך, אמן ופסל שכמוך, הלוא כן?"

      "יראת הכבוד בפני הוד קדושתו הנצחי אוסרת עלי לשאול על כך."

      האפיפיור הניח את הכלב על הרצפה. "אנחנו רוצים להציב ציון דרך," אמר, כשהוא שב לפתע להשתמש בלשון הרבים הרשמית, והרים את קולו כל כך עד כי לורנצו נבהל. "ציון דרך שכמותו לא ראה העולם עד כה. רומא צריכה להחזיר לעצמה את גדולתה מן העבר כעיר הבירה של הנצרות וכמבצר נגד הסכנות מהצפון. החלטתנו היא להפוך את העיר הזאת למבואה של גן העדן, למשל ג?שמי של מלכות השמים הנהדרת, לגאוות הדת הקתולית. לא נשאיר אף אבן על אבן. ואילו אתה, בני," הוסיף בהפנותו את האצבע אל לורנצו, "אתה צריך ליצור את היצירה הזאת למעננו,
      בהיותך האמן הראשון במעלה ברומא, המיכאלאנג'לו של הזמן החדש!"

      אורבן לקח אוויר כדי להמשיך ולפרט את תוכניותיו. כאשר סיים את נאומו כעבור למעלה משעה, אוזניו של לורנצו צלצלו והיתה לו סחרחורת כה עזה עד כי פני האפיפיור היטשטשו לנגד עיניו. הוא כמעט הצטער על שהשיחה הזו התקיימה.

      שכן כאן לא מדובר בכמה סקו?די ובמעט תהילה. כאן מדובר בנצח.