המרקקה

הפעם הראשונה שבה חוויתי על בשרי את עוצמתה האמיתית של גאווה מוניציפלית היתה, כמו הרבה חוליים אחרים אליהם נחשפתי בחיי, בטירונות. במיטה שמשמאלי שכן אלי "בוטנים", נס- ציוני נלהב ששמו ניתן לו בזכות מטווח אחד שבו מסיבה לא ברורה השתמש בבוטנים אמריקאים בתור אטמים. במיטה שמימיני שכן קיריל מרחובות, טיפוס כל כך משעמם, שגם אם היה דוחף מנת קרב שלמה לאוזניו איש לא היה טורח לתת לו כינוי. בניגוד לדעה הרווחת, היה זה דווקא קיריל שהצית את האש עם איזו הערת אגב בנוגע לאיכותו של התיכון בנס ציונה שבו לומד אחיו. "בוטנים" (במלעיל) מיהר להגן על כבודה של עירו תוך שהוא מכפיש את משלח ידן של כל האמהות ברחובות, ומפה לשם מצאתי את עצמי במוקד הסכסוך המשונה בין ערי השפלה הזניחות, שהתחולל מעל למיטתי בכל לילה עד לסיום שהותי בבט"ר זיקים. הסיום הטראגי הגיע, איך לא, בעקבות משחק "ארץ עיר" עקוב מדם. אני לא יודע מי ניצח בסוף, אבל יש לי הרגשה שקיריל יחשוב פעמיים לפני שהוא יגיד שוב את המשפט "מה פתאום עיר, זאת בכלל מועצה מקומית".

הגאווה העירונית היא ללא ספק הצורה הנחותה ביותר של פטריוטיות שניתן להעלות על הדעת. אם ברמה הלאומית העניין עוד סביר איכשהו, הרי שברמה המוניציפלית הוא הופך לחסר הגיון לחלוטין. מה בדיוק מאחד בין תושבי עיר מסוימת, למעט העובדה שהוריהם בחרו להתגורר שם ולא חמישה קילומטרים ימינה? מהם ההבדלים התרבותיים העמוקים בין נס ציונה לרחובות? האם מדברים שם בדיאלקט שונה? האם תושבי נס ציונה שועבדו על ידי צבא רחובות בשלב כלשהו של ההיסטוריה? במדינה צעירה וקטנה כמו ישראל, ההבדלים התרבותיים בין מרבית הערים בארץ, בואו נודה בזה, הם כמעט אפסיים, אלא שמרבית האנשים, גם כאלו בעל אינטלקט סביר בהחלט, נוטים להגיב באופן אמוציונאלי ונטול כל הגיון כשמישהו מעז לומר משהו רע על מקום מגוריהם. ואין זה משנה כלל ועיקר איפה הם גרים, ועד כמה ההערה נכונה. "טובא זנגרייה? חור נידח? על מה אתה מדבר, רק שלשום פתחו אצלנו סניף של ארומה".

האבסורד הגדול בעיניי הוא השימוש במילה "גאווה" בהקשר העירוני. תרומתם היחידה של מרבית האנשים לשגשוג עירם היא העובדה שהם מסתפקים במינון סביר של ונדליזם ולא מציתים את בניין העירייה על יושביו. חלקם הגדול, אגב, אפילו לא בחרו לגור בעירם, אלא פשוט נולדו בה. מה שכמובן לא יפריע להם להגן על כבודה של העיר, כאילו הקימו אותה במו ידיהם, בנו גשרים, ייבשו ביצות וחיסלו ג'מוסים. ייצוג בולט של צורת המחשבה העקומה הזאת ניתן לראות בתופעת "הוא משלנו", שבולטת במיוחד בתכניות כמו "כוכב נולד" למיניהן, שעל מנת לפרוט על נימי ה- SMS שלנו הופכות תחרות בין כמה צעירים שאיתרע מזלם להגיע לשם, למאבק איתנים בין ערים, כפרים, ומועצות מקומיות. המתמודד האומלל מנוכס בעל כורחו לטובת הקרב על כבוד המחוז ומוכתר לשגריר העיירה, כשמאחוריו נאסף ערב רב של בני המקום שצורחים "תביא לנו כבוד" ו"טובא זנגרייה אימפריה". איזה סיבה בעולם יש לאנשים האלו להיות גאים על הצלחתו של אדם שבמקרה הטוב עמד לידם פעם בתור לכספומט? האם הם גידלו את ג'קו? האם מישהו מהם הניק את נינט? כמובן שבמידה והמועמד הפסיד חלילה מיד מתפזר ההמון בקול ענות חלושה והשגריר מושלך בבושת פנים מכס מלכותו (כבר בחטיבה כשניצחתי אותו בריצת שישים אמרתי לכם שהוא אפס).

אל תטעו, לא מדובר כאן באיזשהו חיבור רומנטי שבין אדם לעירו. הטיעון הזה תופס, אולי, במקרה של פריז, לא של חדרה (למרות שיש לי דוד שבכל נסיעה לצפון מספר בהתלהבות שארובות חדרה הן הגבוהות ביותר במזרח התיכון, והוא בכלל מרמת גן). הסיבה האמיתית לתופעה הנלוזה הזו היא שהאנשים האלו פשוט אינם מסוגלים להיות מזוהים, ולו באופן הקלוש ביותר, עם חוסר הצלחה. אל תבלבלו את הגאווה המוניציפלית עם תחושת הסימפטיה וההזדהות הבסיסית של אדם עם מחוז ילדותו, החיבה שיש לי לפתח תקווה, בתור המקום שבו נולדתי וגדלתי, אינה מונעת בעדי מלהכיר שמדובר בחור תחת, שהדבר היחיד הטוב שיש בו זה הכביש לתל אביב. הגאים המוניציפליים אינם מתנהגים כך מתוך אהבה אמיתית לעירם; זו פשוט גרסה מורחבת של ההיעלבות הקלאסית מפגיעה בכבוד האמא/אחות/חתול, וסביר להניח שגם אילו הייתם לועגים לאזור המיקוד שלהם, הם היו עונים משהו בסגנון "כן? לפחות זה מספר ראשוני". וזוהי הסיבה שבגללה אותו תושב טובא זנגרייה, שמחכה כבר שלוש וחצי שנים שייבנו את המדרכה המובטחת בכניסה לביתו, יגיע אל הטירונות ויצהיר בגאווה שאין, אין על זנגרייה.