פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האריה, גנדאלף וארון הבגדים

      סדרת "נרניה" כל כך מתאמצת להיות אפית בסגנון "שר הטבעות", שהיא מאבדת ב"נסיך כספיאן" את קסם הילדות שטבוע בה. עידית פרנקל הוביט

      כשאסלן, האריה הגדול, בוראה ומלכה האמיתי של נרניה מסביר ללוסי ש"דבר אינו זהה בפעם השנייה" הוא מכמת למעשה את כל מה שאפשר לומר, אולי, על חווית הצפייה וההתרגשות מהסרט השני בכרונולוגיית "נרניה", "הנסיך כספיאן".

      את תחושת הקסם הגדול שממלאת אותך לראשונה, עת לוסי, הצעירה לבית פוונסי, מגלה את נרניה מעבר לארון הבגדים, לא ניתן לשחזר בשום דרך. גם כקוראת צעירה אני זוכרת איך מעולם לא חשבתי ש"הנסיך כספיאן" הוא ספר חשוב בסדרה, ואדרבא יהיה רק הוגן להודות שעבורי הוא החלש מבין שבעת הספרים (ולא רק כי הוא סובל מ"תסמונת התקליט השני").

      לפני הכול, כדאי לזכור – "הנסיך כספיאן" (שמספר על הימלטותו של יורש העצר החוקי של נרניה מפני השליט האכזר והזמני שלה) הוא סיפור מלחמה. יותר מקסם, אמונה, תובנות ומבחר נאה של יצורים מיתולוגיים עשויים בקפידה (הם משהו, האנימטורים הניו-זילנדיים האלה), הסרט מלא בסצנות קרב עקובות מדם שקודמות להן הכנות, אסטרטגיות וריבים משפחתיים. ועל מה ולמה כל המלחמה הזו? על קדושת האל, כמובן.

      "עד מתי הוא ייתן לנו לחכות?" שואל פיטר בחוסר סבלנות, כשהוא מתכון להחלטתו של אסלן שלא להחזיר אותם, בינתיים, אל הממלכה. שאלות שכאלה – והתשובות המוכנות אליהן - מלוות את הסרט לכל אורכו. כאילו שמישהו חשב לרגע שלאלוהים יש ספר תירוצים על מה ולמה הוא פועל כפי שפועל. זוהי תמה שליוותה גם את הסיפור הראשון ועוד תשוב ותתעורר כאמירה אבסולוטית על פועליו, הלא הגיוניים לעיתים, של אסלן - הוא ישו לפי סי.אס. לואיס. לאמור, ולא בין השורות – נסתרות דרכי האל, אבל אין לנסות להבין אותן או לערער על טיבן. אחרי הכול, הוא אינו אריה מאולף.

      כולנו מיסיונרים של החיים

      נרניה של סי.אס לואיס היא מקום בו הטוב הוא אחד ויחיד ולרשע פנים רבות, להבדיל מהארץ התיכונה של טולקין בה הרוע הוא אחד – אך לטוב מספר פרשנויות וכולן נכונות. מה שמעניין כאן הוא חוסר היכולת של כל אותם גורמים חיוביים להגיע למצב בו שיתוף פעולה יחסל את הרע. מכאן ההקבלה המתבקשת בין ספרי "שר הטבעות" להיסטוריה אמיתית (נכתבו לא מעט מאמרים ועבודות על ההקבלה בני "שר הטבעות" לאירועי מלחמת העולם השנייה) ומכאן התלישות של סיפורי נרניה המיסיונריים מהחיים שלנו. מה שכן יש לנרניה, מאידך, זה את הקסם שבילדות, ואת זה בדיוק מפספס את הסרט לכל אורכו.

      נראה כי אנדרו אדמסון, שביים גם את הסרט הראשון בסדרה ואחראי בין השאר לסרטי "שרק", רוצה בעיקר להיות פיטר ג'קסון. אבל בעוד שלזה ניתנה ההזדמנות החד פעמית להפוך את הארץ התיכונה לאפוס קולנועי ראוי אוסקר, הרי שלשני נתנו ביד את הסיפור הקסום ביותר מבין ספרי הילדים בתחום הפנטזיה; כל מה שהוא מוציא ממנו, היא שבלונה בסכנת היקבעות.

      הנה מתנהלת לה אסיפת יצורים עמוסה משפטים הרואיים; הנה נופיה היפים שלעצמם של נרניה ואפילו המוזיקה נשארה בדיוק אותה מוזיקה. זה מאכזב בעיקר משום שהספרים של סי.אס לואיס – על כל המיסיונריות והדתיות הפגאנית שבהם - כן מעניקים לסיפור מקומות להתפתח בו וכן מספקים לך כקורא, את העושר התוכני והוויזואלי לחוויית הקריאה. ב"נסיך כספיאן" מרגישים קצת כאילו היו במחלקת האנימציה של וולדן כמה ניסיונות מעניינים עם קאנטורים (שחציים סוסים וחציים בני אדם) ואמרו – יאללה, נרביץ פה עוד סרט עם מה שנשאר על רצפת חדר העריכה. מכאן שיש לקוות שאת חמשת הספרים הנותרים יתנו לבמאים אחרים לבצע. זה הוכיח את עצמו עם סרטי הארי פוטר – אין סיבה שזה לא יעבוד במקרה של הארץ מעבר לארון הבגדים.