נעמי שמר וכופרים אחרים

יום העיון "מי אני? שיר ישראלי", שיהיה באוניברסיטת בר אילן, מתקיים זו הפעם השנייה ומאורגן בשיתוף תחנת הרדיו גלי צה"ל. הוא מקיף נושאי רבים ומציג קשת היסטורית רחבה: בין השאר יציגו חוקרים את ממצאיהם על ראשית הזמר העברי, על היעדר שירי אהבה בזמר המוקדם, על שירים שהושרו בגני הילדים והתמורות שעברו וכן על שפתם של הפזמונים.

ראייה פולמוסית יחסית יציע המוסיקאי יאיר שרגאי בהרצאה שכותרתה "עזוב אותך, כולה שיר". שרגאי יצביע על תופעה שהוא מתאר כ"התבוננות נהנתנית וגוזמנית עד גיחוך" בזמר הישראלי. "אנו נוטים להעניק משנה חשיבות ומשמעות לפיסות מנגינה שהן לעתים רדודות וסובלות מרמת פלגיאט מרחיקת לכת", הוא כותב בתקציר הרצאתו. "אנו תרים אחר משמעויות גלויות ונסתרות בגבבי מילים מופרכים לחלוטין".

דבריו של פרופ' נסים קלדרון בכינוס אמורים לגעת בעיקר בהתייחסות המתוסבכת אל העבר במוסיקת הפופ הישראלית, ובקשר לכך הוא מזכיר בסיכום הרצאתו סיפור ששמע מעורך המוסיקה יואב קוטנר. "רמי פורטיס נוהג לחכות בהופעות שלו שמישהו בקהל יעצבן אותו", סיפר קוטנר לקלדרון, "ואז הוא שר לו, בלעג גדול, את ‘חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר. פעם הוא עשה את זה אצלי באולפן הרדיו, בשידור חי, ומיד צילצלה אל האולפן נעמי שמר ואמרה לי שכשהוא שר בעיוות ובלעג את ‘כשאמא באה הנה יפה וצעירה,/ אז אבא על גבעה בנה לה בית' - הוא מקיא על אבא שלה. ‘אתה היית מרשה למישהו להקיא בשידור חי על אבא שלך?' היא שאלה, ואז פורטיס התפרץ ואמר לה: ‘אבל אני שר את זה כי אני אוהב את זה'".

דמותה של שמר עומדת במרכז הרצאה אחרת, שנראית קונטרוברסלית ומסקרנת במיוחד: חוקר הספרות והתרבות ד"ר דרור אידר, איש אוניברסיטת בר אילן ובית הספר לאמנות בצלאל, יחזור לאחר הפולמוסים החריפים בתולדות הזמר העברי - ההתקפה של פרופ' דן מירון על שמר. ב-1984 פירסם מירון מאמר שכותרתו "זמירות מארץ להד"ם: מקומה של נעמי שמר בחיינו". במאמר האשים מירון את שמר ב"מניפולציה, פיתוי והדחה של המאזין", על מלות שיריה כתב כי מן העיסוק בחוויה האישית ובנופי הארץ היא עברה אל המוכלל והאידיאולוגי, בעיקר בשירות "מגמות הפוליטיקה המשיחית של אנשי ‘גוש אמונים'", ואת לחניה תיאר כגבב חיקויים ש"מעוקרים מכל גורם מלודי, הרמוני או מקצבי שיש בו כדי להוסיף חריפות, סחף וכוח הבעה נוקב". על סגנונה המילולי של שמר כתב אז מירון כי הוא "דוגמה מובהקת לפזמונאות פופולרית, המתעלמת במהותה הסגנונית הבסיסית, העקרונית, משפת האנשים השרים אותה, כשם שהיא רחוקה משאר חלקי המציאות של חייהם".

מאמרו של מירון עורר תגובות זועמות צפויות, ואידר אומר כי הפולמוס שהתעורר עדיין רלוונטי לשדה התרבות הישראלית כיום. המאמר של מירון, קובע אידר, מציג את מערכת הכוח של חלקים נכבדים באליטה התרבותית הישראלית, ואת הפוליטיזציה של האסתטיקה; יש בו המחשה בוטה של מנגנוני ההדרה והקאנוניזציה המפוקפקת של התרבות הישראלית, זה 60 שנה, והוא חושף את תקרת הזכוכית שמנעה עד כה מאמנים בעלי השקפת עולם אחרת מלפרוץ אל לב הקונסנזוס.

"לשמאל הישראלי יש בעיה עם משוררים (או עם אמנים בכלל) שהיו פעם ‘שייכים' לו, והנה התגלו כמי שמאמינים באידיאות של היריב הפוליטי", אומר אידר. "כמו במשטר הסובייטי בימיו הטובים (והשורשים ההיסטוריים אינם מוכחשים), גם כאן מוקעים האמנים הללו כבוגדים. אילוצי התקינות הפוליטית אינם מאפשרים לצלוב אותם במפורש על עריקתם, אבל יש דרכים אחרות לומר על מישהו שהוא ‘בוגד'".