מיוחד: הסרט הישראלי הגדול ביותר

לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו הורגים?

"ואלס עם באשיר" הוא מסע אל תוך צללי התודעה שמשתנה תוך כדי הניסיון להגיע אליה. רומי מיקולינסקי חולמת בהקיץ

רומי מיקולינסקי

זה מתחיל בסיוט. סיוט שמתרחש בהווה. כלבים שחורים רצים בלילה במעלה שדרות רוטשילד, המוזיקה מאיימת. הכלבים נובחים בטירוף כשהם מתעלמים מכל האנשים בשדרה אך זורים הרס סביבם עד שהם נעצרים מתחת לחלונו של אחד הגיבורים, ממש ליד הבימה. שיירת הכלבים עומדת ונובחת. 26 כלבים ממתינים שהדובר יצא אליהם. "רגע, איך אתה יודע שהם בדיוק 26?" שואל הגיבור המצויר את החבר שלו בעודם יושבים בבר תל-אביבי. החולם פוחד שהכלבים באים לרצוח אותו. כל לילה הסיוט הזה מעיר אותו. למספר 26 חשיבות אדירה כאן, הוא החיבור בין החלום והמציאות. החבר הרדוף לא מבקש שיפתרו לו את החלום, הוא יודע מה המשמעות שלו, הוא יודע מה רודף אותו. מה שחשוב זה השיתוף והעברת הסיפור, הנסיון לצאת מסיוט על ידי סיפורו לחבר, חבר שלא זוכר, חבר שעדין לא רדוף. זוהי הטריטוריה של "ואלס עם באשיר" סרט האנימציה התיעודי של ארי פולמן. טריטוריה שפרושה בין ההווה לעבר, בין הזיה למציאות, בין הפרטים המדויקים והעובדות לטשטוש וקהות חושים. "ואלס עם באשיר" ממקם עצמו מהפריים הראשון באיזור הדמדומים של התודעה שם קרעי זכרונות, עדויות וסיוטים מודחקים ונקברים, אך מתעקשים לצאת. כאן בעצם מתחיל המסע אחורה בזמן, המסע אל תוך צללי התודעה ונבכי הזכרון שמשתנים תוך כדי הנסיון להגיע אליהם, הנסיון למלא את החלל במהות, במילים, בציורים.

סיפורו של ארי פולמן הוא מסע מונפש בעקבות הזכרון החסר, הוא חיפוש אחר סיפור. פולמן רודף אחרי הזכרון האבוד שלו באמצעות התחקות אחר סיפורים וזכרונות של החברים ששירתו איתו בלבנון. תוך כדי שהוא מגשש ועובר דרך זכרונות וסיפורים של אחרים הוא משחזר את הזכרון האבוד, המחוק שלו, מנסה להבין את המציאות שחווה כשהיה חייל הלום ב-1982. זה גם סיפור על על איפה היו כל הסיפורים האלה ומה עשו איתם נושאיהם, בין אם הם יושבים בבר בתל-אביב, או באחוזה שלהם מחוץ לאמסטרדם. "ואלס" הוא חקירה על איך הסיפורים האלה צצים ומשפיעים על המציאות יותר מעשרים שנה אחרי. על הזכרון שנבנה מחדש, אבל ממשיך להתערבל ולהתפרק, ממשיך להיות לא יציב, רדוף. זה הסיפור של הדור שהיה בלבנון ולא לגמרי הבין מה הם עושים שם. הסיפור של פולמן והחברים שלו מגולני שחזרו ממלחמה שההוראה המנחה והכמעט יחידה שקיבלו שם היתה לירות, לא משנה לאן, לא משנה על מה, העיקר לירות.

תמונות ישנות שהצהיבו

הסרט בנוי מסדרת מפגשים בהם פולמן מראיין את האנשים שלחמו לצדו אבל לא מדובר בסרט עדויות רגיל. העלילה מזגזגת בין הווה לעבר, בין פלאשבקים מהמלחמה להזיות, לסיוטים, לפחדים שהיו משמעותיים עבור הדוברים לא פחות מהפעולות שעשו שם. המלחמה כולה נראית כמו טריפ. צבועה באפור צהוב וכתום שמחווים את השמש, את העשן את הפיצוצים והיריות, כמו גם את ההרס והאבק. האפקטים הויזואלים יחד עם תנועות המצלמה והשימוש במוזיקה מגבירים את הריאליזם של המלחמה, אך ממצבים אותה קודם כל כמצב תודעה. התוצאה מטלטלת, תובענית, כזו שקשה להתיק ממנה את העיניים. הויזואליה המהפנטת של הסרט מאפשרת ליוצרים להציג את העבר, את ביירות ואת כביש החוף בלבנון, כאילו היו לקוחים מתמונות ישנות שהצהיבו בשמש. הרובד הויזואלי לא מעביר נוסטלגיה – לא לנעורים ולא לחוויות גבריות מהמלחמה - אלא מאפשר מבט מפוכח, שמציע שהאלימות טבועה בנוף וכך הדריכות אל מול הסכנה מחלחלת גם לחווית הצפייה. בסצינות מסוימות השגרה בלבנון נראית כמו לקוחה מ"אפוקליפסה עכשיו" המופתי: החיילים רובצים על שפת הים, גולשים, מטגנים ביצים על גרוטאות של מכוניות מחוררות לפני שהם יוצאים לפעילות. האבסורד שבמלחמה מודגש כמעט בכל רגע. הגיבור וחבריו נזרקו למציאות שאת חוקיה הם צריכים לנסח ואין פלא שהם בורחים להזיות שמסוככות עליהם בעודם שרויים בסיוט ומוקפים ביריות בלתי פוסקות, בפיצוצים ובמוות.

"ואלס עם באשיר" מציג את הזכרון כמארג, כמבנה חצי מומצא וחצי אמיתי, שמקבל משמעויות חדשות ולא נצמד בהכרח לאמת. בסצינה מרכזית בסרט החבר הפסיכולוג של הגיבור מספר לו על ניסוי בו נבדק היחס בין זכרון ותמונות ילדות מפוברקות: צילום ילדות של המשתתפים בניסוי הושתל בפוטומונטאז' בתוך צילום של לונה פארק והם נשאלו אם הם זוכרים את הביקור בלונה פארק בו בכלל לא היו. 80% מהנבחנים ענו מיד שכן. ה- 20% הנוספים התבלבלו, ביקשו זמן לחשוב, חזרו הביתה ולמחרת שבו וטענו נחרצות שהם זוכרים את האירוע המצולם, שהם ביקרו בלונה פארק ואף הוסיפו פרטים לסיפור המבוססים על זכרונות הילדות ה"אמיתיים".

זיכרון אם כך, הוא דבר לא מבוסס, לא אמין. האם פולמן מכיר מראש במגבלות המסע שלו? האם חיפוש אחר זכרון אבוד שווה ערך לחיטוט בהזיות וחלומות, בדברים שהאמיתות שלהם מוטלת בספק מלכתחילה? ומה המשמעות של הודאה זו? האם מדובר ב"דיסקליימר" - הצהרה על אי-נטילת אחריות - בסרט שעוסק במעגלים של אשמה, על דמיון והזיה ועל ההבנה המאוחרת של מה שאתה עושה/ רואה/ אחראי לו אבל לא הבנת בזמן אמת? השאלות האלה מהדהדות ביתר שאת בדקות האחרונות של הסרט עם שילוב צילומי וידאו "אמיתיים". תנו לתמונות לרדוף אתכם, פולמן מבקש, בין אם הן אמיתיות או לא. כי גם המציאות היא הזיה, ומצד שני גם לסיוט יש עקבות במציאות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully