ג'אד נאמן

תרשו לי רגע לאכול את הכובע. בדיוק לפני שנה, כשיצא "הדייט שתקע אותי", טינפתי כאן על ג'אד אפאטו וטענתי שמתחת לכסות הפרועה שעוטפת את הסרטים שלו מסתתר רפובליקן-ריאקציונר מסוכן, שדרך סרטי סטלנים סופר-קוליים מאכיל אותנו מסרים שמרניים. כל אלו היו נכונים לשני שוברי הקופות שביים – "בתול בן 40" ו"הדייט שתקע אותי" - כמו גם ל"פריקס אנד גיקס", הסדרה הראשונה שלו, שבה אפשר למצוא גם את הצופן הגנטי של היצירה האפאטואית – מוסר שעובר דרך פילטרים מתוחכמים של הומור ואנושיות - וגם את האנסמבל שעשה כברת דרך ארוכה איתו וחסה בצילו (ג'יימס פרנקו, סת' רוגן, ג'ייסון סגל למשל). העלילה החלה להסתבך עם היציאות האחרונות מבית ההפקות הפורה שלו : קומדיית התיכון המבריקה"חרמן על הזמן", הסרט הכי מצחיק של 2007, הפרודיה המוזיקלית "Walk Hard" (אותו גם כתב ביחד עם ג'ק קסדן, הבמאי), שזכתה כאן לניתוח מעמיק מאת ישי קיצ'לס בשבוע ומגיעה לשיא הקונפליקט, או בעצם ההכאה על חטא עם שני סרטי הקיץ שהוא מריץ – "Pineapple Express", סרט שחמש הדקות הראשונות שלו נראות כמו התקפה חסרת תקדים על הסרעפת, ו "קח את זה כמו גבר" (במקור "Forgetting Sarah Marshall", מה שמחזק את ההנחה שקיימת קונספירציית מתרגמים נגדו), שיצא בסוף השבוע גם בארץ.

מה שיפה בסרטים האחרונים שמגיעים מאפאטו, מלבד נטישת הקו המוסרני המאפיין (למרות שגם ב"חרמן על הזמן" קיבלנו את סאגת ה"אני לא רוצה לזיין אותך כי את שיכורה וזה לא מוסרי"), זו פרישת הכנפיים של הגוזלים שלו – סת' רוגן, שכתב את "חרמן על הזמן" ו-"Pineapple Express" (ביחד עם אוון גולדברג) וג'ייסון סגל, שכתב את "קח את זה כמו גבר". שניהם, כאמור, הולכים עם אפאטו בערך 10 שנים; אצל שניהם ניכרת השפעה עצומה שלו על עיצוב הדמויות, הדיאלקט המדובר, השילוב של גסות עם תחכום והשאיפה לסוף טוב הכל טוב, שרק מגבירה את אווירת הפילגוד שמפוצצת את הסרטים שלו.

"קח את זה כמו גבר" הוא סיפורו של פיטר, מוזיקאי מתוסכל שמתפרנס מהלחנת מוזיקה לסדרת מתח דמוית "CSI", בה מככבים בילי בולדווין (בקמאו קורע) ושרה מרשאל (קריסטן בל), חברתו לחיים מזה חמש שנים. לאחר ששרה – כמתבקש משמו המקורי של הסרט – זונחת אותו לטובת רוקר בריטי (שילוב של ליאם גלאגר עם פיט דוהרטי) הוא נותר גלמוד, אומלל ומתקשה להתגבר עליה. במסגרת ניסיון נואש הוא טס לחופשה בהוואי, שם, איך לא, הוא נתקל באקסית והרוקר, אבל גם מוצא מושא אהבה חדש בדמות פקידת קבלה רותחת במיוחד (מילה קוניס).

מה שנשמע כמו הסינופסיס של "ואז הגיעה פולי" (ברצינות, זה בדיוק אותו סיפור), שבעצמו היה עלילה ממוצעת של פרק "בחברים", כלומר קומדיה רומנטית שגרתית ומבאסת, הופך בעזרת קצב בדיחות מטורף ומגוון (סלפסטיק בוטה לצד ניואנסים פנים הוליוודיים), דמויות מופרעות, עירום מלא של שני המינים - כפרה על מילה מילה קוניס, באמת – תובנות יפות על לב שבור וההתמודדות איתו (לעולם אל תחזור לבחורה שזרקה אותך לטובת גבר אחר!) ופסקול מוצלח לכרטיס הכי שווה כרגע בקולנוע (בטח אם קיבלתם את הדיכאון מ"ואלס עם באשיר"). סגל הוא שחקן מוגבל למדי (מי שצופה ב"איך פגשתי את אמא" מבין בדיוק על מה אני מדבר), אבל הדרך בה הוא משחק סמרטוט, כולל ייבובים היסטריים וחשיפה עקבית של הזין שלו, מוציאה אותו מצוין. מילה קוניס וקריסטן בל גורמות ללא מעט לבטים (הייתי סוגר עם שתיהן על ביגמיה), ושחקני המשנה, רובם חברים קבועים בכנופיית אפאטו – פול ראד, ביל הדר (מ"סאטרדיי נייט לייב"), ראסל בראנד (בתפקיד הרוקסטאר שאי אפשר באמת לשנוא), ג'ק מקברייר ("רוק 30") ובמיוחד ג'ונה היל (השמן מ"חרמן על הזמן" עם הגג ההומוסקסואלי הקבוע שלו) - משלימים עוד ניצחון קטן של אפאטו בדרך לקבע את מעמדו כיוצר המוביל של הקומדיה האמריקאית החדשה. פתאום הקביעה הזו לא נשמעת מפחידה כל כך.