פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוח הקודש

      אף אחד לא מרגש כמו ג'ייסון פירס כשהוא בדאון. אלון עוזיאל רוצה להתאשפז בעקבות "Songs in A&E" של ספיריצ'ואלייזד

      לפעמים אני חושב שג'ייסון פירס הוא באמת מלאך. אולי מלאך כושל, כזה שלא מצליח לעשות את עבודתו כראוי בגלל התמכרויות שונות - לסמים, נשים ומה לא - אבל יש בתוכו נוכחות אלוהית כלשהי, זה בטוח. תתעלמו מחזות כוכב הרוק המגניבה שלו - עם השיער, משקפי השמש, העמידה, החורים ביד והלבוש, הוא נראה כמו עוד מוצר מהליין החד-פעמי של איאן בראון, האחים גאליגר וריצ'רד אשקרופט (עם האחרון יש קשר חזק וכואב יותר - הוא נשוי למי שמככבת כמושא הדיכאון בהרבה משיריו של פירס), אבל יש באיש החלל משהו הרבה יותר עמוק ושבור מאשר בכל אלו; הוא מסוגל לחדור ולרסק את הרגשות באופן שבן תמותה רגיל לעולם לא יצליח. האיש שמימי, אי אפשר להסביר את זה אחרת.

      חמש שנים שלא שמענו ממנו כלום. בשנות ג'ייסון פירס זה המון. מדובר באיש שבאייטיז הביא לנו את ספייסמן 3 - ההרכב שהמציא את הספייס-רוק ותבע את המשפט הגאוני "לוקחים סמים בשביל לעשות מוזיקה בשביל לקחת סמים בשביל..." - והבחור שלגמרי על גבו הקים בשנות ה-90 את ספיריצ'ואלייזד, אחד מהפרוייקטים הכי מרהיבים/גרנדיוזיים/יהירים/שבריריים/מדהימים בתולדות הרוק הבריטי.

      עם ספיריצ'ואלייזד פירס הוציא עד היום שתי הקלטות לייב וחמישה אלבומי אולפן. אחד מהם הוא יצירת המופת שתמנע מכל אדם רגיל את יכולת הנשימה"Ladies and Gentlemen We Are Floating in Space", ; אחר הוא "Let It Come Down", אלבום כל כך ענק, שמאה ומשהו המוזיקאים שבו (!) קטנים עליו, ואפילו חובבי לו-פיי צנועים שכמותי, מכניסים אותו לרשימת האלבומים הגדולים של כל הזמנים. החמישי והאחרון שברשימה הוא הפלופ היחיד בקריירה של פירס - קוראים לו "Amazing Grace" והוא סוג של אלבום רוקנ'רול לא מבריק שניסה לנצל את החזרה של הגיטרות לעולם האינדי בכדי להפוך את פירס לאיש שלא חייב לרחף.

      "Amazing Grace" הוא תירוץ מספיק טוב לרוץ למערת קראק ולא לצאת ממנה איזה חמש שנים, אבל פירס לא בוחר בדרך הברורה - הוא תמיד טראגי יותר והדברים שעוברים עליו תמיד פטאליים למדי, ולכן, הסיבה שהוא לא היה בסביבה כל כך הרבה זמן היא בגלל שתקף אותו איזשהו זן נדיר של דלקת ריאות, שגם הוריד לו חצי ממשקל הגוף וגם כמעט הרג אותו. לא נעים להגיד, אבל זה פעל לטובתנו, כי כשפירס למטה הוא במיטבו, והמחלה התלושה הזו הולידה את האלבום השישי של ספיריצ'ואלייזד ומה שמסתמן בינתיים כאלבום השנה, "Songs in A&E".

      פירוש שם האלבום, בתרגום חופשי, הוא "שירי מחלקת המיון", שכן A&E הוא הכינוי של מחלקות "Accident & Emergency" בבתי החולים של אנגליה. למען ההגינות, פירס הודה שרוב השירים נכתבו עוד לפני שאושפז, אך רק כשהבריא ויצא הוא השלים את כל העיבודים והלחנים, עליהם חשב בכל תקופת המחלה. הכאב, הקרבה למוות, והזמן הממושך שהושקע במחשבות הולידו את פירס מחדש כיוצר רעב וחסר מעצורים - מאז שהבריא הוא הוציא אלבום סולו אקספרמנטלי בשם "Guitar Loops", הכולל רק קטע אחד ארוך ולא מוגדר, הקליט כמחצית מפסקול הסרט "Mister Lonely" של הארמוני קורין, ועכשיו הגיע לשיא עם האלבום החדש והמצמרר.

      פירס ברוסנן

      בחודשיים שעברו מאז שדלף לרשת "Song in A&E" לא הפסקתי לשמוע אותו. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שהקול של פירס קצת יותר צרוד משהיה בעבר. בנוסף, השירים מינימלסטיים יותר - בגבול הספיריצ'ואלייזי המוכר כמובן - אבל זה לא מוריד מהכובד הרגשי שלהם, שכן כל הפומפוזיות הזו שתמיד עטפה את פירס באה רק בכדי להסתיר את הנפש המעוכה שלו ולהדגיש כמה שהרוח שלו מתרוממת כאשר הוא מכניס דברים מסוימים לורידים, או כשהוא שומע את אלוהים מדבר אליו (שזה בדרך כלל אותו דבר).

      כשכמות המקהלות, ההרמוניות והנגנים יורדת, פירס חשוף באופן ביזארי. הכאב שלו תמיד מרגיש כל כך עוצמתי, שלפעמים זה מעורר קנאה; קשה לי להאמין שיש הרבה אנשים בעולם שיכולים לחוש את מה שהוא חש, ובגלל זה השירים ב-"Songs in A&E" נשמעים ממש קלים לרמיסה. אין עדינים ושבריריים מהם.

      כנראה בכדי להגן על השירים מכל רע, פירס הכניס לאלבום שישה קטעים אינסטרומנטליים קצרצרים שעוטפים אותם, ממש כמו כדורי קלקר קטנים, ומגנים עליהם מהסביבה. לרגעים האלו הוא העניק את הכותרת "Harmony", על שם אותו הארמוני קורין - מתברר שלפני זמן מה השניים הכירו בהופעה של דניאל ג'ונסטון ומאוד התקרבו (ודרך אגב, אם כבר אני מזכיר את ג'ונסטון, שימו לב לקטע הסוגר באלבום, בו פירס מעניק לג'ונסטון מחווה מקסימה שכשהוא מצטט אותו וחוזר על המשפט "בית הלוויות, בית הלוויות"). קורין עזר לפירס להשתקם, הניע אותו ליצור והזכיר לו, בעת כתיבת הפסקול, שפעם, בתקופת ספייסמן 3, הוא לא התחשבן עם חברות התקליטים והיה לו טוב בהרבה. אשתו של קורין, רייצ'ל, אפילו שרה באלבום, בדואט המקסים "Don't Hold Me Close".

      נראה שלהבת האלבום בוערת בשלושת השירים עם השמות הקרובים "נשמה עולה באש", "יש בי אש", ו-"יושב על אש". הראשון, הוא קטע שפירס כמעט הוציא מהאלבום אחרי שקורין הסית אותו נגד חברות התקליטים, שכן הוא "פופי מדי". למזלנו, בסופו של דבר השיר המעולה הזה נשאר ומאפשר להעביר את האיכויות של פירס גם לקהל הרחב. השני, "יש בי אש", בדומה לשיר אחר באלבום, "You Lie You Cheat", מציג רוקנ'רול משובח, שמדגיש עוד יותר את החסרונות של האלבום הקודם, שכן אם כל שירי הגיטרות של פירס היו נשמעים כמו שני אלו, לא היינו יכולים לומר עליו מילה רעה. השלישי, "יושב על אש", הוא כנראה השיר הטוב באלבום - הוא מרגש עד דמעות, מתגבר בדיוק בשניה הנכונה וכולל משפטים כמו "כשאנחנו ביחד אנחנו עומדים גבוה / אבל חלק ממני נופל לרצפה" ו-"זה כל כך קשה להילחם כשאתה מפסיד".

      "Death Take Your Fiddle" הוא שיר שמדבר על המחלה באופן ישיר, אך מזכיר יותר מכל האחרים את הרגעים המוצלחים מהעבר של ספיריצ'ואלייזד, בעיקר עם הנשימות הכבדות שמלוות אותו וטקסט שאומר "אני חושב שאשתה את עצמי לכדי תרדמת/ אני אקח כל דרך החוצה שאמצא/ אבל מורפין, קודאין וויסקי/ הם לא ישנו כלום/ אני מרגיש שהמוות לא בקרבתי" וב-"Baby I'm Just a Fool" פירס מגלה קצת אופטימיות שמסתתרת מאחורי משפטים שמדגישים את כל מה שהוא עבר בחייו.

      אבל זה לא הכל - שירי האלבום אחידים ברמתם, באופן מפתיע למדי, והם באמת כולם מעולים. ג'ייסון פירס לא מוכן להעלם, וכלום לא עוצר אותו - לא התמכרויות לסמים, לא מחלות סופניות, לא בחורות בוגדניות ולא נטיות אובדניות. זה רק מוכיח שהוא אכן עובד בצמוד לאלוהים, אחרת אני לא יכול להסביר את זה.

      ספירוטלייזד, "Songs in A&E" (הליקון)