רואים אולם

ברגעים שאחרי ההופעה של דינוזאור ג'וניור נשמעו בצפון תל אביב צעקות אדירות של אנשים שניסו לשוחח דרך מסך של צלצולים באוזניים; הסאונד המאסיבי והעצום שהלהקה הזו נוהגת להביא איתה להופעות לאורך עשרות שנים פירק את עורות התוף של הנוכחים במקום, עד שבקושי אפשר היה להבין שההופעה נגמרה. זו הייתה חוויה מאלפת של להקה שיודעת להגיש את הרעש שלה כמעטפת לרגישות אינסופית ואינטליגנציה גבוהה בהרבה ממה שנהוג לייחס לכוכבי רוק. למעשה, זו הייתה צריכה להיות חוויה מושלמת של רוק'נ'רול, אלמלא מאסקיס היה מביט בכל פעם במיקרופון בפליאה ולא מבין למה הוא נשמע כל כך עקום וצורמני, או מדוע הטירוף המופתי של לו בארלו על הבס מגיע לקהל כל כך מפוסטר ומעוקר. בתור לבדיקת דרכונים, לפי החותמת המשטרתית שמעידה היכן היה לכמה ימים, הוא כבר הבין. או שפשוט סיפרו לו על ההופעה של איאן בראון.

זה לא רק המיקרופון העקום של בארלו, או הפידבק של התופים שחזר לקהל מאזור יציע הוי.איי.פי בהופעה של איאן בראון. זה גם לא רק אובדן השליטה על הסטוג'ס בהופעה של איגי פופ וגם לא השירה של גרג דולי שיצאה לטייל ברחובות דרום תל אביב, כשהטוויילייט סינגרס היו כאן. זו אפילו לא הכרזתו טרנט רזנור מניין אינץ' ניילז אחרי שנכשל בלבצע את "Perfect Drug ", "אני לא יכול לזייף את זה". היה מי שאמר ש"סאונד זו המצאה של מכוערות", אבל דווקא גל ההופעות הטוב ביותר שהיה כאן מזה שנים רבות מזכיר לנו שמאז סגירת הסינרמה אין בעצם אכסניה לגיטימית בישראל לאירוח הופעות טובות מחו"ל. אין מקום שמצליח להכיל את כמות האנשים הרצויה לאותה הופעה ועדיין לספק שטח ואווירה אופטימליים לאותה הופעה. כך למשל, לא ניתן להשתמש באמפי פארק בראשון לציון להופעות של הגאטר טווינז או במועדון התיאטרון לשואו של דינוזאור ג'וניור. גם פארק הירקון הישן והסביר לא עמד מזה זמן רב במבחן של הופעה יוקרתית באמת, אחרי שדייב גאהן נזכר שקטיושות ופיקוד העורף זה לא הקטע שלו, ומעניין כיצד הגבהים הווקאליים של מוריסי יתמודדו עם הסוגיה. באופן מתסכל למדי, אחרי שהקהל הישראלי סיים להילחם באמברגו הלהקות שנחת עליו ואפילו החליק די בקלות - לא ברור למה - על הביטול של ביורק, הוא מוצא את עצמו נאבק עם האויב הישן הזה, שאוכל מכל הכיוונים גם את ההופעות הטובות ביותר של השוק המקומי.

חשוב להדגיש, שאין כאן רצון להיות ההדה בושס של הרוק'נ'רול ולטעון שבלונדון הופעות נשמעות טוב יותר: המפיקים ששמים את הכסף על הופעות כמו דינוזאור ג'וניור, לא בדיוק באנקר כלכלי נוסח טוקיו הוטל, באמת ניחנים בשילוב ביזארי של פילנתרופיה ואנרגית "נדפוק את המתחרים". התוצאה היא שפע שהוא יותר מהממוצע ובוודאי יותר מהמבורך. בנוסף, התחרות מביאה להרחבת החיפוש אחרי האתגר הבא ואם הופעה של להקה קטנה יחסית כמו Low נראתה כמו השקעה במניות הקריירה של חמי רודנר והיום היא דבר מתבקש והגיוני. אלא שלצד ההשקעה והרצון הטוב, מפיקי ההופעות צריכים להבין שמעט השקעה נוספת בסאונד ותשתיות דווקא תקטין את הסיכון הכלכלי הטמון בהופעות, בכך שתיווצרנה הרבה פחות טראומות למי שמבין שלא רק שאיאן בראון זייפן, אפילו את המתופף שלו שומעים פעמיים. דווקא מתוך ההבנה שכל כך חשוב שמראה גני התערוכה הריקים למחצה כשאיגי פופ מתאבד על הקהל לא יחזרו על עצמם, הפיכת ההופעה מחו"ל לסטנדרט ומודל לשאר ההופעות, יהפכו את ההשקעה בהן לכדאית לגמרי.

אלא שבינתיים המצב ממשיך להיות קטסטרופלי ואפילו מחפיר. החלק העצוב בכל זה, הוא שסאונד נורמאלי יהווה רק פיצוי לבעיה האקוטית באמת: בזמן שמאסקיס עצם את העיניים בעוד סולו מפיל עננים, לו בארלו רקד סמבה עם הבס ומרף היה הפועל הכי שחור של הרוק'נ'רול שדרך בזאפה, היו אנשים שהרשו לעצמם לעשן בחוץ. הנה, מגיעה אגדה שקורט קוביין ניגב לה אבק מהאולסטאר, ורוב רובו של הקהל (להוציא בערך 20 חבר'ה שהזיעה שלהם התערבבה בבכי מתרגש) עמד סטטי, נטול יכולת או רצון להבין את מאסקיס שר קלאסיקות כמו "אני מרגיש את הכאב/ ואז לא מרגיש כלום". אתר הופעות נורמאלי אמור לספק את התנאים והאווירה בכדי שגם קהל קשה ונטול כל אלמנט של המשכיות כמו זה הישראלי, יתחבר בכל איבר אפשרי לחוויה של הרוק'נ'רול כפי שהיא באה מחו"ל. רגע לפני המבחנים הסופר חשובים של מוריסי (הופעת הענק) והברידרז ( הופעה של להקה ענקית) יש עוד מספיק זמן לתקן ולהבין שהמחיר של הופעת חו"ל במקום לא מתאים הוא לא רק נזק נקודתי, אלא טראומה עתידית של ממש (מי שומע את הזיווג המילולי "אייר" ו"האנגר 11" ולא בא לו למות?) שבמחיר שלה – בהחלט אפשר להסתפק בעוד אחת ממאות ההופעות הבינוניות שיש בישראל.