החדשות הטובות הן ש"ביום שזה יקרה" סרטו החדש של הבמאי/תסריטאי מ' נייט שמאלאן מביך פחות מסרטו הקודם והתמוה, "נערה במים" (שבו ליהק את עצמו לתפקיד דמות משיחית שמשנה את העולם באמצעות הדברים שהיא כותבת). החדשות הפחות טובות הן שהסרט החדש מותחן אימה אקולוגי מטופש שאינו מצליח למתוח או לאיים - שב ומוכיח שהיה עדיף לכולנו לו נייט היה דבק בבימוי ומותיר את מלאכת הכתיבה למישהו אחר. לתסריטאי שלא חושב שהוא המשיח, למשל.
כברוב סרטיו של שמאלאן, גם כאן נקודת ההתחלה דווקא מעניינת ועוכרת שלווה: תושבי ניו יורק מתחילים להרוג את עצמם בלי סיבה נראית לעין. התופעה המשונה והלא מוסברת (התקפת טרור כימית? ניסוי צבאי שיצא משליטה?) מתפשטת במהירות ברחבי החוף המזרחי, עד כדי כך שהתושבים המפוחדים מתחילים להימלט מבתיהם, "מלחמת העולמות" סטייל, בתקווה למצוא מפלט מהאסון המתקרב.
אחד התושבים האלה הוא אליוט (מרק וולברג במצב הצבירה האהבלי/תמים שלו), מורה טוב לב למדע, שבורח מפילדלפיה עם אשתו הקרירה והסתמית (זואי דשאנל), חברו הטוב (ג'ון לגוויזאמו, שנאלץ להתמודד עם תפקיד שכתוב בצורה מחפירה) ובתו הקטנה של החבר. מכאן מתחיל מסע מתיש, מדמם ורפטטיבי, שמשלב בין "הציפורים" (מינוס הציפורים) ל"אמת מטרידה" (מינוס אל גור) ובמהלכו תראו מספר לא מבוטל של אנשים מתאבדים באופן יצירתי וגרפי (מישהו דורס את עצמו בעזרת מכסח דשא, מישהו מאכיל את עצמו לאריות בגן החיות ועוד ועוד ככל שיספיק הזמן). בין לבין, אליוט ואשתו הקרירה ימצאו את הפנאי כדי לנסות לשקם את יחסיהם הרעועים. מתברר שהאישה הקרירה הלכה ואכלה טירמיסו עם גבר אחר מאחורי גבו של אליוט. השם ישמור. האם אליוט יסלח לה? האם האהבה תנצח? וחשוב יותר, האם אכפת לכם בכלל?
בכל מקרה, כך זה ימשיך וימשיך עד שבשלב כלשהו, באמצע הסרט בערך, דמות משנית פשוט תגיד, "אה, דרך אגב, נראה לי שאני יודע למה כולם מתאבדים. זה בגלל ה___". ולמרות שאליוט יהיה סקפטי בהתחלה, די מהר הוא יבין שבהחלט ייתכן שהדמות המשנית הזאת יודעת על מה היא מדברת.
למרבה הצער, ברגע שהסיבה לגל ההתאבדויות מתבררת, לסרט לא כל כך נשאר לאן ללכת. אבל זה לא מונע ממנו להמשיך ללכת בכל זאת. ולא ממש חשוב לאן. כאן שמאלאן גם זונח את החוקיות שהנחתה אותו עד לאותה נקודה, והסרט גולש לאבסורד מוחלט. אחרי עוד כמה התאבדויות של דמויות משנה חסרות חשיבות ממשית וקינוח, שמגיע בדמות שני נערים מסכנים שמאבדים את ראשם עקב מפגש לא רצוני עם רובה ציד, הצופה זוכה לפאנץ' ליין דתי בלתי נמנע המלווה בזקנה משוגעת ובאפילוג מבדח, שמזכיר לכולנו שדרכי האל נסתרות הן. קל לדמיין כיצד מל גיבסון מחה דמעה נרגשת כשצפה בקטע הזה. אם לסכם, "ביום שזה יקרה" יכול היה להיות אחלה טראש. אבל כמו שהוא יצא, לא מדובר ביותר מערמת אשפה. בשתי מילים: לסל, וחסל.
כך עושים בי-מובי
"The Mist", לעומת זאת, הוא דוגמה מצוינת לטראש מצמרר ומבדר, שמצליח בכל המקומות שבהם "ביום שזה יקרה" נכשל. ואל תיתנו לעובדה שהוא התרסק בקופות לגרום לכם לחשוב אחרת. גם כאן יש לנו עסק עם תרחיש אפוקליפטי (ענן מסתורי מכסה עיירה קטנה, ומשהו שאורב בתוכו מחסל את התושבים התמימים באופנים מזעזעים), וגם כאן יש לנו עסק עם כמה דמויות ארכיטיפיות, שנאלצות להתמודד עם המצב הקיצוני הלא צפוי. רק שכאן, למרבה המזל, חומר הגלם נכתב בידי אמן האימה האמריקאי סטיבן קינג, ועובד למסך בידי התסריטאי/במאי פרנק דרבונט ("חומות של תקווה" ו"גרין מייל", שהתבססו גם הם על סיפורים של קינג).
תומאס ג'יין ("המעניש") מוביל את אנסמבל השחקנים היעיל (אנדרה בראואר, מרשה גיי הארדן וטובי ג'ונס, בין השאר), שמוצא את עצמו מתבצר בסופרמרקט המקומי בציפייה להתפזרותו של הענן הרצחני. לא עובר יותר מדי זמן עד שחילוקי דעות מתגלעים בתוך הקבוצה, ולא עובר יותר מדי זמן עד שחילוקי הדעות האלה הופכים את המצב בתוך הסופרמרקט ללא פחות מסוכן מהמצב שמחוצה לו. אז או.קיי, אולי לא מדובר בסיפור הטוב ביותר של קינג, או בסרט הטוב ביותר של דרבונט, אבל בתקופה הנוכחית גם הסחורה הפחות מעולה שלהם טובה בהרבה מהסחורה המובחרת של רוב המתחרים.
במהדורה המיוחדת של "The Mist" בדי.וי.די תוכלו למצוא שתי גרסאות של הסרט: האחת בצבע (שהוקרנה באולמות במדינות שבהן הסרט לא נגנז), והאחת בשחור-לבן. ההמלצה שלי היא ללכת על השחור-לבן. כך דרבונט התכוון שתראו את הסרט, ואפשר להבין מדוע. האווירה מטרידה הרבה יותר, הענן הענק אפקטיבי יותר, האפקטים הממוחשבים נראים פחות ממוחשבים והטון הקאמפי של הסרט והמראה הנאה שלו מזכירים סרט אימה משנות החמישים. המשחק המוגזם של השחקנים נראה לפתע טבעי יותר, וגם הסוף המצוין של הסרט הופך למזעזע יותר (והוא מזעזע לגמרי גם ככה). אז תכבו את כל האורות ואל תדליקו אותם עד שהענן מתפזר. תלמד, שמאלאן, תלמד. ככה עושים B Movie.