וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תקוע

21.10.2001 / 10:05

רואי וולמן מנסה לחסום בגופו את מבול התשבחות המורעפות על ספרו החדש של א.ב יהושע, "הכלה המשחררת"

מבחינתו, צודק עורך הספר בקביעתו כי "הכלה המשחררת" של אברהם ב. יהושע מסמן את אחת הפסגות של הספרות העברית החדישה. כי מבחינתו, לא רק שהוא צודק, אלא הוא מחויב להאמין שהוא צודק – פרסום רומן עב כרס יומרני מחייב אותו לפרגון יומרני.

מבחינתי, שוגה עורך הספר בקביעתו היומרנית כי "הכלה המשחררת" של אברהם ב. יהושע (הוצאת הספריה החדשה) מסמן את אחת הפסגות של הספרות העברית החדישה. כי מבחינתי, לא רק שהוא שוגה, אלא שאני מחויב להאמין שהוא שוגה – עבור הדור שלי אברהם ב. יהושע כבר לא יכול לסמן את אחת הפסגות של הספרות העברית החדישה. ובטח לא עם הצבעים החיוורים של ספרו רחב היריעה החדש.

אבל לרגע אחד ניתן לשמוע כי יש בשכונה דיבור חדש - בולי עבר לכתוב ספרות פופולרית. וכולם שמחים וכולם משבחים וכולם, כמשתמע כמובן, גם קוראים ונהנים. כי הרי - ואת זה באמת כולם יודעים - ספרות פופולרית היא בדיוק הדבר שהדור החדש רוצה. משהו קליט, משהו מהיר, משהו שיותר משאתה מתקשר איתו הוא כבר דואג לתקשורת איתך. אז בולי ישב וכתב סיפור שגם מבחינה תימטית וגם מבחינה סגנונית מספק את הצרכים המידיים של הדור החדש הזה, הדור הנבוב הזה, העילג הזה, שיודע את הדור שקדם אבל לא מתלהב. ומכיוון שאין הוא חפץ, הדור הזה, לתקשר עם בולי יתר על מידה, נדרש בולי לדאוג לתקשורת איתו.

אז לא! לא נסכים להחליק לגרון כותרת מהללת לטקסט הטוען לאיכות ספרותית, אך באופיו מזכיר יותר מפעם דיווח עיתונאי. במרכזו של הטקסט תקוע חזק יוחנן ריבלין, ההורה המחפש בנואשות מזה חמש שנים את הסיבה לגירושיו של עופר בנו "התקוע" רגשית. ולצידו תקוע חזק עוד יותר יוחנן ריבלין המזרחן, המחפש נואשות אחר הסיבות התרבותיות לשפיכות הדמים התוקעת את המציאות האלג'ירית של שנות התשעים. ומסביב לשתי זהויות מקבילות אלה רוחשות דמויות שיובילו את ריבלין בנבכי הפרשיות האנלוגיות. הנה הם סמהאר וראשד, הסטודנטית הערביה ובן דודה הפעלתן, שמובילים את ריבלין בתוך נבכיה של הזהות הערבית בדרך הספרות והאמנות, והנה אשתו של ריבלין, חגית, וגליה, גרושתו של עופר, והנה גם בני משפחתה של הכלה לשעבר, ואפילו רב המשרתים הערבי של הפנסיון שברשותם, פואד מאבו-גוש, שמבלי לרצות ולדעת מובילים כולם אט-אט את ריבלין בנבכי החידה הנוראה החבויה במרתף ביתם.

רק שאל פתרונן של החידות לא יגיע ריבלין לעולם, ומכאן מצטייר המוטו של הספר – ההכרה בגבולותיך שלך והפיוס עם האישי-פנימי ועם החיצוני-לאומי שנדרש מכך. ומבחינתי אלו הן הצעות סיום ישרות דרך וראויות, אך אופן הטמעתן בטקסט מריח מדבק מגע. ויותר מזה, הדרך אליהן רוצצת כל חשק להמשיך ולרכב. כי בפרוזה של יהושע הדמויות הן עבדים של סיפור מעשה מיינסטרימי ולא מרגש - הן משעממות, הן סטריאוטיפיות, הדיווח על אודותיהן גובל רבות במובן מאליו - וסיפור המעשה הוא צמית של כתיבה שהיא מלאכותית עבור הכותב עצמו - הוא רווי מדי, פרטני מדי, גדוש בבולמוס מטורף של תקבולות ואנלוגיות שטחיות בין מצבים, וסובל מחוסר מיקוד ומיציאות וחזרות לא חשובות ממנו ואליו.

כך שלאור אכזבה זו, ועל רקע ספריהם משחררי הפיהוקים של קנז, גרוסמן, מיכאל ושות', האבודים גם הם בארץ הישימון של הכתיבה הנשית העברית, כל שנותר הוא לקרוא: עור דור חדש, הפצע והשמע קולך. כי זמנך כבר כאן, ואמנם אין הוא קצר, אך המלאכה היא אף יותר ממרובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully