נשיכה במצח

מי שאהב את "באפי" ימות על "דמדומים" של סטפני מאייר, להיט ספרותי, שזוכה לשיווק שערורייתי בארץ . מיה יסעור קוטלת

מיה יסעור
16/06/2008

אין לדעת אם כוונות זדון או סתם מישהו שהגיע הזמן לפטר אותו עומדים מאחורי האסטרטגיה השיווקית הכושלת וההתנהלות הטרגית של הספר "דמדומים". מטריד אפילו לנסות לשער איך "דמדומים", רב מכר מטורף בארצות הברית במשך יותר משנתיים, שתורגם למיליון שפות, עובד לסרט שהולך לצאת בדצמבר ואמור להיות שלאגר היסטרי ובעיקר – שבלוגספירה שלמה עוצרת נשימתה וסופרת לאחור את הזמן ליציאת החלק הרביעי והאחרון בסדרה (עוד 51 ימים, 13 שעות, 28 דקות, 52 שניות ו-786 אלפיות השנייה), נחת אצלנו בכזו דממה דקה. למה לכל הרוחות לא קמה הוצאת ספרים עתירת כוונות טובות ונצנצים שתרים סביבו הייפ וצלצולים כמו שצריך, ותמתג אותו בתור "הארי פוטר" לבנות הנעורים?

כה רבה היא זריקת הזין בכל הקשור לתרגום לעברית של החלק הראשון בסדרה המצליחה בטירוף של סטפני מאייר, שבעמוד הזה בתחילת הספר מצד ימין, איפה שנוהגים לכתוב את שם הספר והמחבר בשפת המקור, נכתב "Twinlight", ולא "Twilight". כן כן, אשכרה N מיותרת מצאה את דרכה לכותרת (כותרת!) הספר. כמו שאמרו טוקבקיסטים טובים ממני – מה נסגר עם הגהה?

אז הנה ההזדמנות לתקן את העוול ההיסטורי – "דמדומים" הוא הספר הכי טוב שספר ממש גרוע יכול להיות. מדובר ב-415 עמודים של גילטי פלז'ר טהור ומזוקק. כזה שנשארים ערים בשבילו עד חמש בבוקר כי חייבים לדעת מה קורה בסוף; כזה שאיך שגומרים אותו ישר רוכשים את ההמשך באמאזון. הוא כיפי שאין דברים כאלה, הוא משמח שזה אי אפשר לתאר, ומצליח באמת ובתמים לייצר געגועים עזים למסיבות כיתה ונשיקות ראשונות.

וכל זה למה? כי יש ב"דמדומים" את כל מה שהופך ספר נעורים למושי-מושלם. איזבלה סוון עוברת בגיל 17 מפניקס, אריזונה, עיר שיש בה שמש נצחית ואמא מהממת, אל העיירה המדכאת פורקס שיורד בה גשם 99 אחוז מהזמן, ואל האבא הנכה רגשית וחסר האונים וכישורי משק-בית שלה. בבית הספר החדש היא פוגשת את אדוארד קאלן – יפה כמו אל יווני ומסוכן כמו כלב עם שלושה ראשים. הם מתאהבים כמו שרק בני 17 בספרים יכולים להתאהב (טוב, היא בת 17, הוא בן איזה מלאנתלפים, מסתבר), ואיזבלה נכנסת למערבולת שמורכבת מפרפרים בבטן, לילות של בכי, תהיות קיומיות על בגדים, סכנת חיים ממשית, הזמנות לנשף האביב והרבה יותר ממה שהיא היתה רוצה לדעת על ערפדים: "שלושה דברים היו ברורים לי לחלוטין. ראשית, שאדוארד הוא ערפד. שנית, שחלק ממנו – לא ידעתי מה עצמתו של החלק הזה – צמא לדם שלי. ושלישית, שחד משמעית וללא שום תנאי, אני מאוהבת בו" (166).

עוד בוואלה!

"הרוצח השקט": כל מה שצריך לדעת על הסיכונים של כולסטרול גבוה

מוגש כשירות לציבור בחסות נוברטיס

הכי טוב טראש

מיותר להגיד שכל מי שעקב בעיניים דומעות אחרי באפי, אנג'ל וספייק לא יפול מהכיסא בגלל אהבת אמת לנצח נצחים בין נערה חמודה מהפרברים לבין ערפד, שבאמת הולך לחיות לנצח נצחים, אבל מה שכל כך משמח באיזבלה זה שהיא אנושית לגמרי. זאת אומרת, היא די לוהטת אם להאמין לכל התיכוניסטים המחוצ'קנים שמזמינים אותה להום קאמינג, אבל חוץ מפנים נאות וחוש הומור סביר יש לה בעיקר שתי רגליים שמאליות ונטייה להכניס את עצמה לצרות, תאונות ותקריות מביכות פי אלף מהאדם הממוצע. כמובן שלאותו אדם ממוצע אי אפשר לספק ספר מרגש יותר מכזה שנותן לו להאמין שעל אף כל החסרונות שלה, אדוארד (שמסתבר שמעמדו כערפד הופך אותו לפלוס-מינוס מפוצץ בכוחות-על ומושלם בכל פרמטר אפשרי – הכי מהיר הכי חכם הכי מצחיק והכי חי לנצח) מתאהב בה עד עמקי נשמתו בת האלמוות. הדבר היחיד שמטריד אותו בכל הסיפור זה שהוא מסוכן לה ושהיא תהיה הרבה יותר מאושרת ובטוחה בלעדיו, אבל הוא לא מסוגל לתת לה ללכת, אז מצפים לנו עוד שלושה ספרים שבהם האהבה הבלתי אפשרית הזאת תמשיך להיות בלתי אפשרית. או לא. אין לדעת.

מה שכן, בתור מי שגילתה את הפנטזיה בשלב התפתחותי מאוחר למדי (זאת אומרת, כן, "נרניה" ו"שר הטבעות" והכל, אבל לא ההארדקור האמיתי), את עיקר האובססיה פיתחתי רק עם בואם של ההארי פוטרים, הפרסי ג'קסונים ודרקון הוד מלכותו למיניהם. אני חוששת שחובבי הז'אנר ומביני העניין המקצועיים ינזפו בי שמדובר במיץ של הזבל. אל תאמינו להם! אין טראש טוב מטראש של גיל ההתבגרות באווירת מפלצות צמאות דם ובנים יפים עד כאב ורומנטיים עד דמעות. תראו איך גם אתם מתחילים לספור אחורה עוד 51 ימים ו-13 שעות.

"דמדומים", סטפני מאייר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגמה מאנגלית רחל אהרוני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully