מפיק מרגליות

ראפר ומפיק. פעם אי אפשר היה להפריד ביניהם. ב- 2008 הם נפגשים, אם בכלל, לשלוש דקות וחצי. שכל אלבום שיוצא היום הוא למעשה רשימת מכולת של אותם מפיקים, שצריכים לספק את אותם 3 וחצי להיטים שזוכרים למשך 3 ימים עד שבא איזה "יאנג" או "ליל'" חדש. ותמיד יבוא אחד כזה. המפיקים, בעלי הקריירות הארוכות יותר מאלו שמדבררים על הביטים שלהם, נאלצים שוב ושוב להביא את אותו סאונד באותה גישה שעבדה בפעם האחרונה, עד שהסגנון מוחלף וגם הם נמוגים לעולם מתכווץ של תמלוגים, מיקסטייפס ותיקלוטים באירופה. דווקא הקלאסיקות, אלו שתמיד יעבדו, נוצרו כשמפיק ודי ג'יי לא התכתבו במיילים ביניהם ונפגשו רק כדי לקבל צ'ק, אלא אשכרה הזיעו ביחד במרתפים ונשמו אבק ווינילים וצמר סלעים. כשהם עבדו יחד. גאנגסטאר, אריק בי וראקים, פיט רוק וסי.אל סמות', ראן DMC (טוב הם שלישיה). זין, אפילו ג'אזי גף והפרש פרינס. שימו לב שבכל השמות האלו הראפר תמיד מופיע שני. פעם עשו כבוד למי שעשה את הביט. עם הצמיחה וההתפתחות של ההיפ-הופ, הוא נותר בשולי הדרך. שני אלבומים חדשים ממשיכים את המסורת הישנה הזאת. אחד מזניק אותה קדימה והשני נשען עליה כעל מקל הליכה, ובעזרת כוונות טובות ונוסטלגיות מצליח ללכת בזכות עצמו.

בעולם מתוקן ונורמלי, נגיד לא בארצות הברית, בנאדם כמו J Rawls היה צריך להיות שם השגור בפי כל ולא בפי יודעי דבר עם זכרון פנומנלי. לפני עשור הוא הפיק שניים מהשירים היותר מרגשים באלבום המופת של מוס דף וטאליב קוואלי; "Brown Skin Lady” היה ונותר אולי השיר האהבה הכי מרגש של טאליב ומוס. הוא על הביט. שיר הלל ליופי הנשי, זה הנאבק בקשיי היומיום ומשתקף בעיני בגבר שלומד להעריך אותו בכל יום. הביט והשיר שניהם מושלמים והרבה עיניים נשלחו לכיוון המפיק הדרומי עם הנשמה הענקית הזאת. ג'יי המשיך עם עבודות סולו באלבום אנגדגראונד טוב למדי בשם "The Essence of J.Rawls" ועם לון קאטאליסטס, ההרכב שלו עם J Sand, ראפר חכם עם יכולת להוריד את המילים העירוניות שלו מבלי להיתקע על אור אדום – זהירות אתה חופר.

שני אלבומים בפנים ותקופת שתיקה ארוכה ביניהם ובין זה הנוכחי, שהוא אולי האלבום הטוב ביותר שלהם. יש תמיד משהו מאד ג'אזי בביטים של ג'יי רולס. כזה שגורם לראש לנוד, להזמין עוד דרינק בבר, לגלגל אחד עבה במיוחד ולהסתכל על בנות. באלבום הזה נוסף להם מימד פ'אנקי-קליל, שמתאים יותר לסטייל של סאנד ולגישה המאד חתולית-חסרת אכפתיות ואחוש קולית שלו. הם לא מנסים לחצות את הקווים, לדפוק קופה, או לקרוץ לכוסיות עם אקדחי מים בקליפים בהם מככבים מרצדסים ובימרים. חבר בשם רן שריג אמר את זה פעם – הדבר הטוב בגיל שלושים זה שאתה כבר יודע מה לא תהיה. ולון קטליסטס יודעים שהם לא יהיו הדבר הבא. וזה לא מעניין אותם. מוזיקה טובה ומילה טובה – זה כן. ומהן יש כאן בערמות. “Act Like You Know Me Hommie” הוא משהו שיכול להתחיל מסיבה בצורה נינוחה,”Pass Me the Money” הוא שיר פיל-גוד בסתלבט על שרלילות ההיפ-הופ שמחפשות ראפר להיתלות לו על השרשרת ולקבל פלאש לפנים. “Nigga Please” מפגיש שתי קלאסיקות של ג'יימס בראון המנוח לתוך ביט בו סאנד שוטח בערך את כל מה שמעפן בתעשייה הזו, מבלי להיתפס כלוזר, אלא כמבקר חברתי.

בכלל מרענן לשמוע אלבום אנדרגראונד שמעיד על עצמו ככזה ולא מנסה להיות כזה בכוח, כמו רבים אחרים. זה פשוט בא להם בטבעיות. לכל האלבום יש ווייב מתקתק שמיתמר מעל הרבה אחרים בסוג של אחידות אומנותית; במילים, בקול ובדבר הכי חשוב בהיפ-הופ - בביטים. מזכיר את המשפט האלמותי של ההיפ הופ מפעם: "Try keep it real when they should try to keep it right" . וקטליסטס עושים את האולד סקול שלהם טוב, טוב לאללה.

לון קטליסטס, Square Binizz
(B.U.K.A Entertainment)

אלבום שני למפיק שקצת פספס מומנטום ולראפר ברוקלינאי ותיק, שכבר ראה את המומנטום בורח ממנו בריצה כמה וכמה פעמים במהלך קריירה די ארוכה. וונדר היה הפלא שהתגלה באלבומים הראשונים של "ליטל בראדר", ההרכב שנהנה להעיד על עצמו כטרייב קולד קווסט החדשים. בינתיים זה לא ממש קורה עבורם, למרות שהם משתפרים מאז שוונדר עזב אותם ב-2005 להזניק את הקריירה שלו. לרגע הוא ניסה להיות 'דיג'יי היי טק' החדש – מפיק האנדרגראונד עם סאונד שהוא נוכחות חובה אצל ראפרים מסחריים שרוצים להישמע עמוקים וחכמים ומלאי נשמה לשיר אחד. ג'יי-זי, למשל, לקח אותו ל"האלבום השחור", נאס נתן לו למקסס את אלבומו "God's Son” ואריקה באדו לקחה אותו לסינגל הראשון שלה מהאלבום האחרון.

ב-2005 הוא חבר לבאקשוט והוציאו אלבום בכורה בשם "Chemistry". אותה כימיה בין השניים היא בדיוק מה שבאקשוט היה צריך לקבל כדי לצאת סוף מתדמית הדרעק-קרימינל-היפ-הופ, שדבקה בו מאז הימים הטובים של Black Moon ושאר הקרו של Boot Camp Click. שלוש שנים אחר כך הם חוזרים עם עוד אלבום, ובניגוד למשב הרוח הרענן שהביא איתו הקודם, זה הנוכחי מצריך מאוורר נוסטלגי כדי ליהנות ממנו.

באקשוט נמצא במיטבו, כשהוא מדבר על אקדחים, סמים ומעללי רחוב שונים שבן שכונתו ביגי עשה מהם קריירה. הקול המונוטוני של באקשוט קצת נאבד בתוך הביטים הבאמת יפים שוונדר הביא כאן, אבל משהו באלבום הזה לא עובד ולא גורם לך לשמוע את כולו מבלי לגרד בראש ולהרים את האצבע על הסקיפ. מילולית באק מנסה להוכיח בגרות, אבל די תקוע בנושאים עליהם הוא מדבר בתור בן אדם בוגר. הוא פשוט לא מהראפרים האלו שיכולים להחזיק שיר, דהיינו גם בית (את זה עושה די טוב) וגם להביא הוק שסוחב איתו לבית השני. המונוטוניות שכה ישבה טוב באפלוליות הקרימנלית-ג'מייקנית של BCC לא עובדת בביטים עתירי הנשמה שוונדר מפציץ כאן. האמת, היא אפילו קצת פועלת לרעתם ומהר מאד, במיוחד כשטאליב קוואלי - אחד שמגלגל לאפות עם כאלו ביטים - קופץ לבקר בשיר הטוב באלבום "Hold It Down” עם טיילר וודס שמחזק בפזמון.

זה לא אלבום גרוע, ממש לא. אבל גם בטח לא אלבום כזה טוב. כמה שירים טובים כמו "Ready"ו- "Man Listen" שמדבר בכנות על הימים של אז, יש בכל אלבום, אבל דווקא מהמפגש המחודש בין השניים הייתה ציפייה לקחת את העניין קדימה ולא להיתקע באותה נוסחה שהוכיחה את עצמה בעבר. נראה לי שזה ההבדל בין ילדים לגברים.

9th Wonder &Buckshot – The Formula
(Duck Down)