Ellen Allien - "Sool" //Bpitch Control
האלבום הקודם של אלן אליאן ביחד עם אפארט, "Orchestra of Bubbles", היה פנינה אלקטרונית נדירה; אלבום שמאתגר את גלי המוח לא פחות משהוא מזיז את הרגליים, ומצליח למוסס את החומות שבין השירים לכדי חוויה טריפית ועשירה. החדש של אליאן, הבעלים של הלייבל הברלינאי הלא אחיד ברמתו ביפי'ץ קונטרול (לאחרונה חתם שם המפיק הישראלי חיים) , הוא סיפור אחר לגמרי כבד ומהורהר יותר, איטי ומסורבל לפרקים, והרבה פחות מתגמל ברמה המיידית. גם הקטעים הרקידים יותר נשמעים אבסטרקטיים ולא בהכרח מונחי רחבה; טכנו פריקי ומינימליסטי (לאו דווקא בבחירת הסאונד, אלא יותר במהות והספקטרום הצר של הצלילים בהם היא משתמשת) עמוס אווירת סמים קשים. "Sool" לא מתעלה לרמה של "Bubbles", אבל הוא אישי יותר ("Frieda" הוא הדבר הכי קרוב לבלדה שטכנו ברלינאי הוציא מעצמו אי פעם), עמוק יותר, ואחרי נותנים לו את תשומת הלב הראויה והוא זקוק לה הוא מתגמל לא פחות.
אל תפספס
Booka Shade - "The Sun and the Neon Light"// Get Physical
אפילו כשניסתי לשמוע את האלבום החדש של בוקה שייד דרך הרמקולים המעפנים שלי במשרד, הוא נשמע טוב. מה טוב, פיצוץ. בכלל, גם כשהם מעצבים נעליים של אדידס, מזנים וממסחרים את הלייבל שלהם Get Physical (הלייבל הכי קולי של לפני שלוש שנים), מתנסים בקשקושי אייטיז גותיים והופכים לפרצופים הכי מזוהים בתור הזהב הנוכחי של הטכנו, אי אפשר להגיד מלים באמת רעות עליהם. כי הם יודעים לכתוב מלודיות שמחממות דובי קוטב, ולהפיק סאונד שבו לכל רסיס צליל יש נוכחות משמעות ולתכנת ביטים עטופים בשכבות שומן שמחזיקים את כל החבילה. ואפילו כשיש רגעים על סף המביכים כמו "Control Me" או "Solo City", ניסיון לא מוצלח במיוחד בכתיבת שירים מסורתית ((אפשר לנחש משם האלבום שיש כאן השפעות קראפטוורקיות, אבל יותר מהן השירים מסגירים את הפטיש הניאו רומנטי של ההרכב), בוקה שייד נשאר, גם באלבום הכי חלש שלו עד היום, הרכב דגל.
Noze - "Songs on the Rocks"// Get Physical
רק אני מלכלכך על גט פיזיקל והנה יוצא שם אחד האלבומים המבריקים של השנה. זה כנראה מה שהיה קורה אם הבילויים, או אולי בעצם טום ווייטס, היו מתנסים במינימל טכנו; שילוב של מוזיקה מזרח-אירופאית עם אסתטיקה טכנואידית מוקפדת, שירת שיכורים שעוברת דרך פילטרים של נייר זכוכית, הרבה רומנטיקה ושירים אשכרה שירים! שעושים שמח על הלב. לפרקים Noze מזכירים את סניור קוקונאט (בהפקת הביטים הפולריתמיים) או הרברט (בהפקת הקולות), אבל קשה למצוא להם איזשהו אקוויוולנט אלקטרוני ממשי. היילייטים? "Little Bug" נשמע כמו הגרסה הבלקנית ל"מי שלא קופץ צהוב, "You Have to Dance" הוא שיר שמחזק את מעמדו של האלכוהול במועדון (ע"ח הסמים) ו"Remember Love", להיט ענק מהשנה שעברה שלקח את מרשאל ג'פרסון לטיול בשאנז אליזה ובגולאג; שיר כל כך טוב שחואן מקלין גנב אותו וקרא לו "Happy House".
אל תפספס
אל תפספס
Jay Haze - "Love&Beyond" // Tuning Spork
לפני שלוש שנים הייתי בטוח שג'יי הייז - דילר אמריקאי שערק לברלין - הולך להיות המתיו הרברט הבא. נכון להיום, הדבר היחיד שמשותף להם הוא המרמור והמיזנטרופיה, כשהייז מתקדם מדי יום לעמדת החרגול הכי משוכלל בסצינה והמוזיקה שלו הופכת לנגישה ורחבתית יותר. המהמלך הזה התחיל לפני שנתיים בדיוק עם פרויקט Fuckpony שלו ושל Samim, שפורק אחרי שהייז, בזבליות האופיינית לו, לכלך על חברו בראיון מתוקשר (שם גם טינף על ריצ'י האוטין וכל מחנה מינוס/ פלוס 8. אחר כך הוא גם זכה לנקמה עם "Heater", להיט האקורדיון המקושקש ושורף החתונות); המומנטום המשיך עם סדרת רילסים פגזיים בלייבל הפרטי שלו טיונינג ספורק ומגיע לשיא עכשיו עם "Love&Beyond", אלבום שיותר משהוא יצירה שלמה (כמו האלבום הקודם של הייז, או האלבום של פאקפוני), נשמע כמו אוסף סינגלים מוצלחים במיוחד. אז נכון שכל קטע כאן הוא פצצת מצרר, ויש כאן הרבה מעבר להפקות האוס, וטכנו סטנדרטיות עם תוספת של הרבה Fאנק ואווירת בוטילישס (בטח עם שמות שירים כמו "Ass to Mouth") ומיקסוס של כל הקטעים כאן יכול ליצור יופי של שעה וחצי במועדון, אבל מהייז, לפחות אני, ציפיתי ליותר .