פעמיים כי קוב

האלבום השני של קוב, "סיום מפואר בלחיצת כפתור" הוא המועמד המוביל כרגע לאלבום השנה, ואתם יכולים לשמוע כאן את כל האלבום. עינב שיף מתפוצץ

  • קוב
  • יעקב לישצ'נסקי
עינב שיף

הילד חשוף הגב על עטיפת אלבומו השני של קוב (עו"ד יעקב לשצ'ינסקי בשביל חברות תקליטים נצלניות) לא מסתכל עליכם בכלל. הוא יושב על עמוד שנראה כמו יסוד בנין קטוע, מוקף בכבלי חשמל בדמות נחשים ואוזניות אוטמות אותו הרמטית מהעולם שסביבו. הגב שלו כפוף, מסביבו מדבר. כשעטיפת אלבום מצליחה לייצג את השירים שבתוכו טוב בהרבה מכל פרשנות חיצונית – מישהו, במקרה הזה קוב, הצליח לגרום לפסל הלב לזוז.

"סיום מפואר בלחיצת כפתור", אלבומו השני של קוב נפתח בעצם בסוף; באותו סיום מפואר ששם קץ לאדישות שמקיף את מעמד הביניים אותו חי קוב. באופן שקצת מזכיר את העוצמה של "פינוקיו" של פונץ', קוב מצליח להשחיל לאורך האלבום שיפוד דק ודוקרני בתוך הישראליות ומפרק את המכניזם הצייתני שבה; מגחיך אותה מבלי לחטוא בהתנשאות: כשהוא שר "ודור חדש מפציע מר ולעולם טועה", הוא אינו עושה זאת מעמדת נביא הזעם, אלא כמי שהיה בעצמו חלק מדור חדש ומר, שחשב שהוא תמיד צודק וסיים הרבה מעבר לקווים הירוקים של המוסר וההגיון. הפיכחון של קוב לא מגיע מהצדקנות של מי שלעולם לא שתה, אלא מתוך הנג אובר מלא זיכרונות מביכים. לכן העוצמה של "סיום מפואר" נמצאת קודם כל באמינות של קוב, זו שלא מפחדת להודות "אף שיש עוד אפשרות שאתבזה"("סימנים של אהבה", שיר הפרידה של גרנדדי מהשפה העברית) ולא מתחסדת מהאובססיה סביב פולחני מוות ("במלאת שנה למותו של/ על מזבח של עבר מדומה"). התחושה היא שקוב הוא זה שעומד על העמוד הקטוע מעטיפת האלבום.

כמו אותו ילד, בין העיניים החדות של קוב למוחו מפרידות אוזניות: בזמן שיוצרים ישראלים מנסים לכוון לחור הצר של אחורי הפלייליסט, או שוכחים ששלום חנוך לא הוציא שיר טוב כבר 10 שנים בערך, קוב למד להוריד שירים; כך, "המוזות שותקות" מהדהד בין מקצבי מארש לצפצופים; "כאב" ו"במלאת שנה.." הרדיוהדים להפליא מלמדים שאלבומו החדש של קוב הוא גם הפקה מוזיקלית מהמעולות שיצאו בישראל בשנים האחרונות. בתוכה, קוב אפילו הביא את האלט. קאנטרי של קאלקסיקו לתוך "שינויי מזג האוויר" של שלמה ארצי, עם מחיאות כפיים בקצב הפלמנקו והגיטרה הוירטואוזית של גבול קליפורניה, שסידרו ללהיט הוותיק הזה מתיחת פנים אלגנטית. הגיוון באלבום יכול להגיע רק מיוצר (ועוזריו, טל טרייביש ונדב כץ), שהבין שהמפתח למוזיקה צעירה אינו נמצא בגיל, אלא באנרגיה: נגנו את "זמן עובר", רוק גיטרות תוקפני שנשמע כאילו פלסיבו החליפו את הקול המתיילד של בראיין מולוקו בברי סחרוף, ליד כל להקה ישראלית אחרת ותקבלו שחזור של פרדוקס הצב והארנב – הארנב של קוב הרבה יותר מהיר, אבל הצבים תמיד יגיעו לרדיו לפניו.

חמש שנים ארוכות עברו בין אלבום הבכורה של קוב, "הזמן מזיע" לזה הנוכחי. חמש שנים של אוויר מזוהם שהצטבר בריאות יצירתיות ועכשיו הן מתפוצצות והנתזים עשויים מזהב. "סיום מפואר בלחיצת כפתור" הוא אלבום כמעט מושלם, נעדר חיפופים מקומיים קלאסיים, מלא באהבה וכעס כלפי המקום היחיד שקוב מכיר. לכן הוא אלבום בשביל כולם, מהטוקבקיסט של "יאללה מבצע בעזה" ועד החייל שבאמת צריך לצאת אליו, מבריכת השחייה הביובית של הפוליטיקה ועד מגדל השן של בית המשפט העליון. על כולם קוב מסתכל מהעמוד הקטוע וצועק שעוד 40 יום והמקום הזה מתהפך, עוד לפני שנספיק להכתיר את "סיום מפואר.." למועמד הבכיר ביותר כרגע לתואר אלבום השנה.

קוב, "סיום מפואר בלחיצת כפתור" ( קוצ'י רקורדס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully