1
זה התחיל כשג'ורג' מדד חליפה שחורה באו?ל?ד?ר?ס בשבוע שלפני ההלוויה של בוב גרין.
לא המחשבה על ההלוויה היא שעירערה את שלוותו. גם לא זה שבוב מת. למען האמת, נחמדו?ת המלתחות של בוב תמיד היתה קצת מייגעת בעיניו, ובינו לבינו רווח לו שכבר לא ישחקו סקוו?ש. נוסף על כך, הצורה שבה מת (התקף לב בשעה שצפה במרוץ הסירות בין מועדוני השיט של אוקספורד וקמברידג' בטלוויזיה) היתה מרגיעה באופן מוזר. סוזן חזרה מאחותה ומצאה אותו שוכב על גבו באמצע החדר כשידו על עיניו. הוא נראה כל?כך של?ו, שבהתחלה חשבה שהוא מנמנם.
זה בטח כואב, ברור. אבל אפשר להתמודד עם כאב. והאנדורפינים בוודאי נכנסים לפעולה די מהר, ואחריהם התחושה שהחיים חולפים בשעטה מול העיניים, שג'ורג' עצמו חווה לפני שנים אחדות כשנפל מסולם מתקפל, שבר את המרפק במסלעה שבגינה והתעלף תחושה לא בלתי נעימה, כזכור לו (מראה נוף מגשר ט?מ?ר בפ??לימו?ת תפס מקום בולט משום מה). הדבר נכון כנראה גם לגבי אותה מנהרה של אור בוהק כשהעיניים מתות, אם מביאים בחשבון את מספר האנשים ששמעו את המלאכים קוראים להם לשוב הביתה לפני שהתעוררו ומצאו רופא זוטר ניצב מעליהם עם ד?פיב??ריל?טו?ר.
ואז... כלום. זה נגמר, מן הסתם.
זה היה מוקדם מדי, כמובן. בוב היה בן שישים ואחת. ולסוזן ולבנים יהיה קשה, גם אם סוזן ממש פורחת עכשיו, כשסוף?סוף היא מסוגלת להוציא משפט שלם מהפה. אבל בסך הכול נראה שזו דרך טובה ללכת.
לא, הנ?גע הוא ששיגע אותו.
הוא כבר הסיר את מכנסיו ולבש את חלקה התחתון של החליפה, ואז הבחין באליפסה קטנה של בשר תפוח על ירכו, כהה מהעור סביבה ומתקלפת מעט. תכולת קיבתו עלתה והוא נאלץ לבלוע כמות קטנה של קיא שהופיע בירכתי פיו.
סרטן.
הוא לא חש כך מאז ש"פ?יירב?ו?ל" של ג'ון זינ?בסקי התהפכה כמה שנים לפני כן והוא מצא את עצמו לכוד מתחת למים וקרסולו תפוס בלולאת חבל. אבל זה נמשך שלוש או ארבע שניות לכל היותר. והפעם אין אף אחד שיעזור לו להפוך את הסירה בחזרה.
הוא יצטרך להרוג את עצמו.
המחשבה לא ניחמה אותו, אבל זה היה משהו שביכולתו לעשות, והוא הרגיש שהוא שולט במצב קצת יותר.
השאלה היחידה היתה איך.
קפיצה מבניין גבוה היא רעיון מבעית, להסיט אט?אט את מרכז הכובד שלך מעבר למעקה, האפשרות שתשנה את דעתך באמצע הדרך למטה. והדבר האחרון שהיה נחוץ לו בשלב הזה הוא עוד פחד. לתלייה נדרש ציוד, ואין לו אקדח.
אם ישתה מספיק ויסקי ייתכן שיהיה מסוגל לאזור אומץ ולמחוץ את המכונית. יש שער אבן גדול ב?A16 בצד הזה של ס?ט?מ?פו?רד. לא תהיה לו שום בעיה להיכנס בו במאה חמישים קילומטרים בשעה.
אבל מה יהיה אם עצביו יבגדו בו? אם יהיה שתוי מכדי לשלוט במכונית? מה יהיה אם מישהו בדיוק י?צא מאותה דרך פרטית? מה יהיה אם הוא יהרוג אותם, יישאר משותק וימות מסרטן בכיסא גלגלים בכלא?
"אדוני...? תואיל להתלוות אלי בחזרה לחנות?"
צעיר בן שמונה?עשרה פחות או יותר נעץ מבט בג'ורג'. היו לו פאות אדמוניות ומדים כחולים כהים, גדולים עליו בכמה מספרים.
ג'ורג' קלט שהוא כורע על המפתן המרוצף שמחוץ לחנות.
"אדוני...?"
ג'ורג' קם על רגליו. "אני מצטער מאוד."
"תואיל להתלוות אלי...?"
ג'ורג' הביט מטה וראה שהוא עדיין לובש את מכנסי החליפה, ושהחנות פתוחה. הוא התכפתר בחיפזון. "כמובן."
הוא שב ונכנס בדלתות, ואז פנה בין תיקי היד והבשמים לעבר מחלקת בגדי גברים, איש הביטחון סמוך מאחוריו. "כנראה נתקפתי מין הלם."
"תצטרך לדון בזה עם המנהל, אני חושש, אדוני."
נראה שהמחשבות השחורות שמילאו את ראשו רק שניות ספורות לפני כן קרו מזמן. נכון, כשעמד על רגליו הוא הרגיש קצת חסר ביטחון, כמו שמרגישים כשחותכים את הבוהן באזמל, למשל, אבל בהתחשב בנסיבות הוא הרגיש טוב להפתיע.
מנהל המחלקה לבגדי גברים עמד ליד כוננית של נעלי בית וידיו משוכלות על מפשעתו. "תודה, ג'ון."
איש הביטחון החווה כלפיו מנוד ראש קטן של כבוד, סב על עקביו והלך.
"טוב, מר..."
"הו?ל. ג'ורג' הול. אני מתנצל. אני..."
"אולי כדאי שנחליף כמה מילים במשרד שלי," אמר המנהל.
הופיעה אישה ובידיה המכנסיים של ג'ורג'. "הוא השאיר אותם בחדר המדידה. הארנק שלו בכיס."
ג'ורג' דחק בו. "כנראה היה לי מין ב?ל?קא?או?ט. באמת לא התכוונתי לעשות צרות."
כמה טוב לדבר עם אנשים. הם אומרים משהו. הוא אומר משהו בתגובה. הטיק?טק היציב של שיחה. הוא יכול להמשיך כך כל אחר הצהריים.
"אתה בסדר, אדוני?"
האישה אחזה במרפקו והוא החליק מטה והצידה על כיסא מוצק יותר, נוח יותר ותומך יותר מכל כיסא שזכר.
הכול התערפל מעט לכמה רגעים.
אחר כך הונח בידיו ספל תה.
"תודה." הוא לגם. התה היה לא טעים אבל חם, והספל היה מאג חרסינה נאה והאחיזה בו היתה מנחמת.
"אולי כדאי שנזמין מונית."
קרוב לוודאי שכך הכי טוב, הוא חשב, לחזור לכפר ולקנות את החליפה ביום אחר.
2
הוא החליט לא לספר על התקרית לג'ין. היא רק תרצה לדבר על זה, והמחשבה על כך לא היתה מפתה.
דיבורים, לדעתו של ג'ורג', זכו להערכה רבה מדי. בימינו כבר אי?אפשר להדליק טלוויזיה בלי לראות מישהו דן באימוץ שלו או מישהי מסבירה למה דקרה את בעלה. הוא לא סלד מדיבור. דיבור הוא אחת מהנאות החיים. וכל אחד צריך לקשקש מדי פעם עם פ??יינט של ראד?ל?ס על עמיתים שלא מתקלחים בתדירות מספקת או על בנים בגיל העשרה שחוזרים הביתה שתויים בשעות הקטנות ומקיאים בסלסלה של הכלב. אבל זה לא משנה כלום.
סוד שביעות הרצון, חש ג'ורג', הוא בהתעלמות מוחלטת מדברים רבים. נשגב מבינתו איך אפשר לעבוד באותו משרד עשר שנים או לגדל ילדים בלי לדחוק מחשבות מסוימות לירכתי המוח באופן קבוע. וכשמדובר באותו סיבוב אחרון אימתני, עם קטטר ובלי שיניים, אובדן זיכרון נראה מתנה משמים.
הוא סיפר לג'ין שלא מצא כלום באו?לדרס ושייסע שוב העירה ביום שני, כשלא יצטרך לחלוק את פ?יט?רב?ו?רו? עם ארבעים אלף איש נוספים. אחר כך עלה במדרגות אל חדר האמבטיה והדביק פלסטר גדול על הנ?גע כך שלא יהיה אפשר עוד לראות אותו.
הוא ישן שינה עמוקה רוב הלילה והתעורר רק כשרו?נלד ב?ארו?ס, המורה לגיאוגרפיה שלו שמ?ת מזמן, הידק רצועה של סרט הדבקה אל פיו של ג'ורג' וחורר את דופן חזהו במוט ברזל ארוך ומחודד. באופן מוזר, מה שדיכדך אותו יותר מכול הוא הריח, כמו ריח של שירותים ציבוריים שנוקו ברישול אחרי שהשתמש בהם אדם חולה מאוד, מבס?ם ומתובל בקארי, וגרוע מכול, ריח שנראה כי עלה מהפצע בגופו שלו.
הוא קיבע את מבטו באהיל מעל לראשו וחיכה שלבו יא?ט, כמו אדם שחו?לץ מבניין בוער ועדיין לא מסוגל להאמין לגמרי שיצא מכלל סכנה.
הוא החליק מהמיטה וירד במדרגות. הוא השחיל שתי פרוסות לטוסטר והוריד את המ?קינ?ט?ה שג'יימי נתן להם לחג המולד; פטנט מגוחך שאותו המשיכו להציג לראווה מסיבות דיפלומטיות. אבל עכשיו זו היתה הרגשה טובה, למלא מים במכל הקטן, לשפוך קפה למשפך, להתאים את אטם הגומי למקומו ולהבריג את חלקי האלומיניום. תזכורת מוזרה למנוע הקיטור של גאר?ת, שג'ורג' הורשה לשחק בו באותו ביקור זכור לשמצה בפ?ו?ל ב?1953. והרבה יותר טוב מלשבת ולצפות בעצים בקצה המרוחק של הגינה מתנועעים מצד לצד כמו מפלצות ים עד שהקומקום ירתח.
הלהבה הכחולה נאנחה תחת בסיס המתכת של הכלי. מחנאות ביתית. שמץ של הרפתקה.
הטוסט הוקפץ מעלה בצלצול קצר וחד.
זה היה כמובן אותו סופשבוע שגארת שרף בו את הצפרדע. כמה משונה, כשמביטים לאחור, איך מסלול של חיים שלמים עשוי להתחוור בבהירות כזאת בתוך חמש דקות באחר צהריים באוגוסט.
הוא מרח את הטוסט בחמאה ובריבה בעוד הקפה מגרגר את דרכו מעלה. הוא מזג את הקפה למאג ולגם. הוא היה חזק באופן מסמר שיער. הוא הוסיף חלב עד שהתקבל גון שוקולד כהה, ואז התיישב ולקח את כתב העת של המכון המלכותי לאדריכלות בריטית שג'יימי השאיר בביקורו האחרון.
ב??ית א?ז?מ?ן?או?א?ן.
תריסי עץ, דלתות הזזה מזכוכית, כיסאות אכילה בסגנון הב?או?ה?או?ס, אגרטל בודד של חבצלות לבנות על השולחן. אלוהים אדירים. לפעמים בא לו לראות זוג תחתונים מושלכים בתצלום אדריכלי.
"ר?ט?טים פנימיים חשמליים בתדר גבוה ובמ?ש?רעת קבועה שולבו במ?פרט הטכני לשם הגברת הדחיסה, במטרה למזער את מספר נקבי האוויר ולהפיק מאמץ דחיסה אחיד..."
הבית נראה כמו בונקר. מה ההתלהבות הגדולה מבטון? בעוד חמש מאות שנה אנשים יעמדו מתחת לגשרים ב?M6 ויתפעלו מהכתמים?
הוא הניח את כתב העת והתחיל את התשבץ של "טלגרף".
נ?נו??שנייה. ביזנטיון. בלורית.
ג'ין הופיעה בשבע וחצי לבושה בחלוק הרחצה הסגול שלה. "לא הצלחת לישון?"
"התעוררתי בשש. לא ממש הצלחתי להירדם עוד פעם."
"אני רואה שהשתמשת בדבר הזה של ג'יימי."
"זה די טוב, בעצם," השיב ג'ורג', אם כי, האמת, הקפאין גרם לו לרעידות בידיים ולתחושה הלא נעימה שחשים כשמחכים לחדשות רעות.
"רוצה שאני אכין לך משהו או שהתמלאת בטוסטים?"
"קצת מיץ תפוחים יהיה נחמד. תודה."
היו בקרים שבהם הביט בה וחש דחייה מתונה כלפי האישה השמנמונת המזדקנת הזאת עם ש??ער המכשפה ודלדולי העור. ואז, בבקרים כמו הבוקר... "אהבה" היא אולי המילה הלא נכונה, אם כי חודשיים קודם לכן הם הפתיעו את עצמם כשהתעוררו יחד במלון ההוא בב??לייקני וקיימו יחסי מין אפילו בלי לצחצח שיניים.
הוא כרך את זרועו סביב מותניה והיא ליטפה את ראשו בהיסח הדעת, אולי כמו מישהו שמלטף כלב.
היו ימים שבהם להיות כלב נראה משהו מעורר קנאה.
"שכחתי להגיד." היא התקלפה ממנו. "קייטי צילצלה אתמול בערב. הם באים לארוחת צהריים."
"הם?"
"היא וג'ייקוב וריי. קייטי חשבה שיהיה נחמד לצאת מלונדון למשך היום."
לעזאזל. רק זה היה חסר לו.
ג'ין רכנה אל תוך המקרר. "פשוט תנסה להתנהג בצורה תרבותית."