בסיסטית מחפשת להקה: ג'ונתן ריצ'מן

פעם שנאתי את זה שהסיבה היחידה שאנשים יודעים מי זה ג'ונתן ריצ'מן (וגם זה רק אחרי שמזכירים להם) היא שהוא הופיע ב"משתגעים על מרי". שנים הייתי יוצאת חנונה מתגוננת ומנסה להסביר: לא, אתם לא מבינים, ג'ונתן ריצ'מן הוא לא רק ווירדו עם גיטרה אקוסטית ששר שירים מצחיקים!

הייתי מסבירה להם שהוא לא מפגר, אלא בוחר במכוון להעביר את המסרים שלו בצורה הבהירה, הפשוטה ונטולת הציניות ביותר שאפשר (אבל לא תמיד מאמינה לזה בעצמי), והייתי מתעקשת לתת לאנשים את הרזומה המלא והמכובד שלו, בתקווה שזה מה שיגרום להם להפסיק להגיד שהשירים שלו מזכירים את השירים של פיבי ב"חברים" או משהו נורא כזה.

הייתי מספרת להם שבשנת 69', כשהוא היה בן 18 , הוא עזב את ביתו שבבוסטון ונסע לניו יורק בעקבות אהבתו לוולווט אנדגראונד, ושאחרי שבניו יורק לא נתנו לו להופיע, הוא חזר הביתה והקים את ה-Modern Lovers. הסיפור השתפר כשב-72'-73' הם הקליטו שורה של דמואים, בהפקת לא אחר מאשר ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד, ואלה הפכו בסופו של דבר לחלק המרכזי של אלבום הבכורה המעולה שלהם, שעקב בעיות בירוקרטיות יצא באיחור של שלוש שנים, הרבה אחרי שהלהקה התפרקה. וזה גם סיפור עם האפי-אנד, כי עד כמה שזה נדיר, במקרה של המודרן לאברז ההיסטוריה עשתה עימם צדק, והכניסה את האלבום לרשימת אלבומי הפרוטו-פאנק החשובים ביותר.

אחר כך הייתי מהממת אותם בידיעה שמאז ועד היום מופיע ריצ'מן ברחבי העולם ומוציא תקליטים בקביעות, ושהוא התנסה לאורך השנים במגוון סגנונות מוזיקליים, כמו קאנטרי, מוזיקה לטינית ושירי ילדים שהופיעו ב"רחוב סומסום" האמריקאי ובאוספים של שירי ילדים אלטרנטיביים (בדרך כלל הייתי נמנעת מלהוסיף שהוא בטח נכנס לעסק כי אמרו לו מלא פעמים שהשירים שלו נשמעים כמו שירי ילדים).

לקח לי הרבה זמן להבין שהם צודקים: ג'ונתן ריצ'מן הוא באמת ווירדו עם גיטרה אקוסטית ששר שירים מצחיקים (שאולי הם מצחיקים בכוונה ואולי לא). אבל זה שהם מצחיקים לא אומר שהם לא מרגשים, וזה שהם נשמעים ילדותיים זה לא אומר שאין בהם עומק, וזה שהוא מוזר לא אומר שהוא לא חכם. זה גם לא אומר שהוא לא טיפש. אבל מה שבטוח זה שהוא כנה.

בואו נגיד את זה ככה - אם מישהו אחר היה מוציא אלבום בשם "Not So Much to Be Loved as to Love" (שמו של אלבום הסולו האחרון שלו), שעל עטיפתו יש תמונה של בחורה וכלב מתנשקים על רקע שקיעה ובשיר הנושא הוא מסביר שהוא הגיע למסקנה שיותר חשוב לו לאהוב מאשר להיות נאהב, הייתם חושבים שהוא מסתלבט. אבל לג'ונתן ריצ'מן אפשר להאמין. או יותר נכון, אי אפשר שלא להאמין.

היום ג'ונתן ריצ'מן מתקרב לגיל 60, והרבה שאלות לגביו נשארו פתוחות. כמו במקרה של דניאל ג'ונסטון - עליו ידוע היום הרבה יותר, שלא לומר הרבה יותר מדי - לפעמים הגבול בין אמן אקסצנטרי לבין יוצר אאוטסיידר-מיוזיק הוא לא כל כך ברור, וזה בסך הכל תלוי קונטקסט, תלוי אסטרטגיות שיווק ובעיקר תלוי באנשים שבידיהם הכוח להגדיר ולקטלג.

ארבע שנים אחרי האלבום ההוא מוציא רי'צמן אלבום חדש (היה גם איזה פסקול לסרט שהוא עשה באמצע), על טהרת הגיטרה האקוסטית, השירה המדוברת שלו וקצת כלי הקשה. בין היתר יש באלבום גירסה חדשה ל"Old World" של המודרן לאברז וקאבר ל"Here It Is" של ליאונרד כהן, וכמובן גם שיר אחד בספרדית ואחד בצרפתית. ריצ'מן אוהב לשיר בכל מיני שפות, וקראתי שלפעמים הוא שר גם בעברית, אבל לא יצא לי לשמוע.

אצל ריצ'מן הכל פשוט, בלי התחכמויות. אלבומים נפתחים בשיר הנושא, ושם השיר הוא המילים הראשונות שבו או המילים שהוא אומר בפזמון. האלבום החדש, "בגלל שהיופי שלה הוא גולמי ופרוע", אכן נפתח בשיר "בגלל שהיופי שלה הוא גולמי ופרוע" - שיר הלל ליופי טבעי, עם משפטים כמו "היא לא צריכה לשים שום דבר בשיער, כי הוא מתולתל ופרוע, בדיוק כמוה".

גם השיר הבא הוא שיר הלל - לצייר ההולנדי בן המאה ה-17, וורמיר. ריצ'מן אוהב ללכת למוזיאונים עוד מנעוריו בבוסטון, אז נהג ללכת למוזיאון כדי לראות בחורות יפות וסנוביות מעשנות סיגריות גולואז. כל מי שמכיר את המודרן לאברז (או נתקל במקרה בקאברים של ג'ון קייל או דיויד בואי) יודע ששלושה עשורים לפני כן כתב ריצ'מן את השיר המפורסם על פיקאסו, עם המשפט האלמותי "Pablo Picasso was never called an asshole".

באלבום האחרון שלו הקדיש ריצ'מן שיר אחד לסלבדור דאלי ("כשהייתי בן 14, סלבדור דאלי היה שם בשבילי. היו לי סיוטים כל הזמן, אבל הוא היה המדריך שלי לעולם החלומות"), ובשיר אחר סיפר שיום אחד הסתובב מבואס במוזיאון באמסטרדם וגילה את אהבתו של וינסנט ואן גוך לצבע. באלבום החדש הוא, כאמור, ממשיך את המסורת עם השיר "אף אחד לא היה כמו וורמיר", בו הוא מסביר למה הוא מעדיף את וורמיר על רמברנדט ו"כל אותם ענקי אור וצל": "וורמיר היה מסתורי, וורמיר היה מוזר, הייתה לו פלטת צבעים יותר מודרנית, כאילו נולד בתקופה אחרת, כמו נגיד לפני איזה מאה שנה".

אחד השירים הכי מרגשים באלבום הוא "הנאהבים הגיעו והם מלאים בזיעה". ריצ'מן המקשיש מתבונן בזוגות מאוהבים צעירים שמתאכסנים באכסניית הנוער ואומר עליהם "טוב, ברור שהם קצת מסריחים, הם רק ירדו מהרכבת" או "ברור שהם קצת מסריחים, הם לא הביאו בגדים להחלפה". הוא יודע שהרבה אנשים יסתייגו מאותם צעירים פוחזים, כי "הם לא טובים בעסקים, אולי הצ'ק שהם ירשמו לך יחזור". אבל הוא גם יודע שזה שהם מאוהבים ומרגישים, שהם "צוחקים ובוכים בגשם", וכמובן זה שהם מזיעים, מוכיח שהם חיים. "הם יקחו את המקום הסטרילי הזה ויגרמו לו לחיות", הוא מסכם באופטימיות.

ג'ונתן ריצ'מן, כמו שאומרים, אוהב את החיים. העובדה הזאת מוסיפה כוח לשיר הסוגר את האלבום, "As My Mother Lay Lying", בו הוא מספר על הדברים שלמד מאימו השוכבת וגוססת בבית אבות. בגלל שהאופטימיות שלו באמת מרגשת, אפשר לסלוח לו על הנטייה לפשטנות, כמו בשיר בספרדית "Es Como el Pan", בו הוא נותן תרגום כמעט סימולטני לאנגלית ומסביר שאנחנו צריכים לחיות בהווה ולא בעבר, "כמו לחם" שצריך להיות טרי מאותו יום. ואפשר לסלוח לו אפילו כשהוא גולש למטיפנות, כמו בשיר "כשאנחנו מסרבים לסבול". ריצ'מן שר "כשאנחנו מסרבים לסבול, כשאנחנו מסרבים להרגיש, אנחנו סובלים יותר כי החיים הופכים משעממים ואפורים", ויוצא נגד מזגנים בקיץ וכדורים נגד דכאון בשם האמונה שכדי לחיות צריך להרגיש. אוקיי, יש לו דרך קצת משונה לומר דברים וגם לא חייבים להסכים עם כל מה שג'ונתן ריצ'מן אומר, אבל זה יפה לשמוע מישהו שבאמת מתכוון לכל מילה.

ג'ונתן ריצ'מן, "Because Her Beauty is Raw and Wild"
(Vapor Records)