האמן 17: גיורא קריב

תערוכת היחיד של גיורא קריב, "נגד הטבע", מוצגת בגלריה אלפרד עד ה-27.6

"נגד הטבע" זה קודם כל לחתור למרוד בעצמי כל הזמן: בדפוסי החשיבה והפעולה שלי מחוץ לשדה המצוייר ובתוכו. המהפכה מתחילה מבפנים.

"נגד הטבע" זה גם לשאוף לחתור נגד טבעם המקובל של הדברים: נגד קידוש הנעורים והצעירות, נגד הנהייה אחר המוכר והמובן מאליו, נגד התבוסתנות והפאניקה שנלווים לשמועה המתפשטת בדבר מות הציור ומות האמנות בכלל.

"נגד הטבע" כשם לתערוכה בא ממקום ארס פואטי משהו, וזה דבר יסודי בעשייה האמנותית שלי – הדיאלוג המובלע עם עולם האמנות העכשווי ועם ההיסטוריה, בעיקר החדשה, של האמנות.

אני מתקשה להצביע על קשר פורמליסטי בין שם התערוכה לעבודות, אבל אם כבר אז בכל זאת: הנמרים המצויירים השחורים המתקדמים ביישור קו לעבר מעין מבנה, הבנוי גם מדימוי הפרווה שלהם, הוא איזשהו ביטוי סמי-פיגורטיבי לכוחות המניעים אותי בפעולת הציור, ובכלל, לצייר היום ציור כזה, זה קצת נגד הטבע.

המקור של הנמרים בציורים שלי הוא בשיעתוקים מפלסטיק שנמצאים אצלי על הטלוויזיה, מחנות של הכל בדולר. על כל אחד החברבורות קצת שונות – כאילו שני פועלים סינים שונים הביעו את עצמם אחרת. אחד היה גרמני – כל החברבורות מסודרות באופן מדויק – השני פחות מוקפד.

הנמר הוא סימבול בפני עצמו. דימוי של סימבול. גם איש מערות צייר נמר – ראיתי הרבה פסיפסים ושאלתי את עצמי אם הם לא עשו גוגל אימג'ס כדי לראות איך נמר נראה.. יש לנמרים אצלי הדהוד לציור קדמוני.

מעניין אותי להתייחס לבחינה של גבולות הדימוי מבחינת תודעתית: מישהו צייר דימוי, איפה נגמר הדימוי ומתחיל הדבר האמיתי? הנמרים הם סוג של ייצוג קלאסי של הטבע, דימוי שמחפש את המקום שלו, התוקף שלו והכוח שלו בעידן הנוכחי שמוצף בדימויים.

אני משתדל להיות מושפע בעיקר מעצמי, ובאופן מודע לדחוק מחזית התודעה השפעות אחרות. בעידן הנוכחי,ישנו כזה גודש של יוצרים ודימויים, כך שאני מרגיש לפעמים צורך לנקוט בעיוורון יזום כדי להתקרב לעצמי. עם זאת, אני ער לכך שכל המרחב שאני חי ויוצר בתוכו הוא השפעה אחת גורפת, מהפחד ממצב החשבון ועד זכרו של מונדריאן – בכיר הקדושים של הכנסייה שלי.

...וברנט ניומן, אנסלם קיפר, מרק טובי, אבנר בן-גל,יעקב מישורי, פוטוריזם, עדו בר-אל, פיטר הלי,שנבל, גרשוני, פיונה ריי, רונן רשתי ומיאקובסקי, פולוק, ג'ונס, יהודית לוין, פיליפ גסטון, בסליץ, קיפנברגר ובקמן. אה, בולטנסקי גם.

אני יכול לדבר באותה צורה על מקורות ההשפעה שלי כיוצר סרטים: יש אמירה אחת של קופולה בסוף הסרט הדוקומנטרי של אשתו על סאגת הפקת "אפוקליפסה עכשיו", כשהוא מדבר שם על חזונו שיום אחד איזה ילדונת שמנה מעיירה נידחת תוכל לקחת את המצלמה הביתית של הוריה ולייצר יצירת מופת. אז החזון הזה היום הוא ממשי לגמרי, ועלי כיוצר סרטים בעידן הוידאו האינטרנטי, יש לו השפעה מעוררת ומשחררת.

צופה אידאלי לעבודות שלי הוא זה או זו שיש לו עיניים ומוח והם לא סתומים בפופוליטיקה ובמורשת קרב. אני מקווה שהעבודות שלי יחזיקו את מבטם של הצופים למשך זמן מה, וישאירו חותם אחרי (אפילו בלתי נראה) בתודעתו של הצופה. אגרוף בבטן עדיף. עם זאת דמעות ישמחו אותי הכי.

"אני חותר להיות בחוסר מודעות", מצהיר גיורא קריב, "אני מתכוון למקומות בהם אין תיווך שכלתני. אני מנסה לנתק את האמנות מכל דבר. שתהיה מה שהיא". המילים המעט מעורפלות של קריב, אמן ויוצר טלוויזיה, מתארות את תהליך העבודה שלו באותה מידה שהן מתאימות לתוצאה הסופית. הוא מנסה לחמוק מכל הגדרה או בחירה בז'אנר או לנושא מסוים, והנושא היחיד שהוא מוכן להתחייב אליו הוא העדרו של נושא.

הדימויים המופשטים של קריב באים בניגוד מוחלט לעברו כאיש טלוויזיה, בו עסק בעיקר באקטואליה, כתבות יומניות, סרטים תיעודיים, והיה דוקומנטריסט של הכבלים (טרם ימי הוט) באזור רמלה לוד. "באופן טבעי עניינו אותי הערים המעורבות ובתקופה הזאת שימשתי כשופר להרבה מדוכאים", מספר קריב. איך הופך אדם שעובד מידי יום עם חומרים תיעודיים, נושאים מורכבים וסיפורי חיים לא פשוטים לאמן שיוצר ציורים ללא נושא? "הייתי אמן עוד הרבה לפני שידעתי שאני כזה", מספר קריב, "אדם שיוצר וחושב אמנות – במובן של מעשה שהוא פילוסופי-חזותי, כלומר פילוסופיה של צבעים וצורות. אולי בגלל שהייתי קיבוצניק הגעתי למקומות יותר פרקטיים, שבהם אין עשיה אמנותית טהורה". אחרי תקופה של יצירת סרטים תיעודיים, החל הצורך שלו לצייר, "ליצור את הדברים שאני רוצה שאופן חופשי ומוחלט", ואחרי שנים שלא נגע בבד או קרש הוא בילה במשך שנה במדרשה, והמשיך ליצור בסטודיו פלורוסנט שפעל במשך שנתיים – חלל עבודה פתוח לקהל שהקים יעקב מישורי יחד עם קבוצת אמנים.

הביצוע החופשי והמוחלט של קריב הוא עבודה אינטואיטיבית עם הציור, אבל לא אינטואיטיבית לחלוטין: "התודעה עובדת, ביחס לדברים שקשורים לציור ונושאים אחרים. בדרך כלל אני מנסה לא להתייחס אליהם ישירות. אני אינטואיטיבי במובן של לתת לפנים שלי לצאת, לאוו דווקא לעצום עיניים, למרות שאני מרשה לעצמי לפעמים".

כל ציור מופשט הוא סוג של כתם רורשאך. גם כשמתבוננים במונדריאן אפשר לראות או להרגיש הרבה דברים. כל אמנות היא סוג של אקספרסיה – גם העבודות הכי מדויקות. מונדריאן, מבחינתי, יושב בדיוק על הנקודה הזאת: יש לו הרבה עבודות גיאומטריות, בחלקן או לחלוטין, והן אקספרסיה במובן שאמנות באה לבטא משהו. רצוי שהיא תהיה טובה בזה, כמובן. כל אמנות היא הבעה, אקספרסיה של הסובייקט.

הגעתי להווה שלי כאמן דרך הקריירה שלי כאיש טלוויזיה. הפרופורציות של הציורים שלי הן 3:4, כמו הפרופורציות של הטלוויזיה לפני ההיי-דפינישן. הציור שמופיע בחזית הגלריה, הציור הירוק היחיד בתערוכה, נעשה על “green screen” משומש, הקמטים בצדדים עשויים להעיד על כך. אני יוצר בציורים שלי גריד רחב, מאז ימי המדרשה, ויש לו זיקה לדימוי הטלוויזיוני שלפני עידן הפיקסלים, כשהדימוי נבנה מ"פילדים". יש לי סדרות עם ניסיון של ממש לתת תחושה טלוויזיונית, אבל תחושה ולא יותר מזה. אלה המתחרים שלנו, נגיד. הקשר של הציורים לטלוויזיה הוא פועל יוצא, אבל בגלל שאני מתנגד לקשר ישיר של הציורים שלי לכל מיני נושאים באופן קונקרטי, אני טוען שזו רק אחת מההשפעות עליי, וצפיה בטלוויזיה היא חלק גדול מההשפעות על בני-אדם היום, חוץ מאלה שמצליחים או בוחרים להתנזר. קשה לי להגיד מה העבודות שלי אומרות על טלוויזיה,אפשר להגיד שקיימת אמירה, שזאת אלטרנטיבה. לא שאנשים יחזרו מהעבודה ויפתחו בירה מול ציור, אלא שיש מבטים אחרים. היום אני קודם כל אמן, וגם יוצר סרטים על אמנות, שזה נושא שמעניין אותי באופן מיוחד. אני מפיק סרטים כאלה, ויש להם מקום בשדה הדימויים הכללי.

בפרוייקט נוסף שלו הוא משלב את האהבה שלו לאמנות, תיעוד ווידיאו אינטרנטי: קריב וחברו גידי סמילנסקי יצרו סדרת ראיונות מצולמים עם אמנים (בינהם חן שיש, יובל כספי ועידו בראל) שנקראת Artists In Action”". הפרוייקט החל כפיילוט ממומן לאתר קשת אינטראקטיב, ובינתיים הוא מוצג שאתר עצמאי של השניים. "כרגע אנחנו מנסים למצוא אפיקי התקדמות", אומר קריב, "נורא קל להפיק מה שאתה רוצה בלי להיות תלוי, גם וידיאו שמקדם אמנות. לי ברור שיש עתיד בכיוון של וידיאו אינטרנטי".