קר או סתם?

אני מתה על בריקסטון אקדמי. מכל מועדוני ההופעות של לונדון הוא האהוב עלי. יש שם משהו ניינטיזי באווירה וריח שמזכיר רייב מיוזע. מה לעשות, זה היה העשור המקורחן שלי.

למרות כמה שירים טובים במיוחד ואלבום ראשון מרשים, קולדפליי, לעומת זאת, מעולם לא היתה הלהקה המועדפת עלי, מה שכן, אני ממש מחבבת את כריס מרטין. הם אולי יירשמו בדפי ההיסטוריה כלהקה שעזרה למוזיקת גיטרות להיכנס חזרה לראשי המצעדים בשנת אלפיים, אך ההצלחה המהירה, שלא לומר אינסטנט שלהם – ככה זה כשלוקחים את רדיוהד המוקדמים, מוציאים מהם את כל הזוויות והפניות החדות ומשכללים אותם לכדי המנוני ענק - זרעה את זרעי הפורענות שהביאו למתקפה של להקות כמו קין ואתלטס, שיצרו את גל הלהקות-פסאודו-אינדי-לא-מזיקות; ז'אנר שדרדר את רמת הרוק האנגלי למצב כל כך בינונימי וצפוי.

בסטנדרטים של קולדפליי מדובר בהופעה קטנה ביותר, שכן הם כל כך רגילים להופיע באיצטדיוני ענק. ההופעה עצמה, אגב, שודרה לייב ברדיו 1 והיא הראשונה מבין 3 הופעות חינמיות (לעיתונאים ומעריצים), לכבוד אלבומם הרביעי והמשעמם במיוחד ’Viva La Vida Or Death And All His Friends’ .

לבושים בז'אקטים סטייל המהפיכה הצרפתית, עלה ההרכב לבמה וברגע ששחרר את הצליל הראשון היה ברור שכל מה שציפיתי לקבל בהופעה של קולדפליי, אני הולכת לקבל. לפנים. כמו שאמרתי - צפוי. נחמד היה לראות שלא רק אני עמדתי שם ברגשות מעורבים, כשרוב הקהל מתקשה להחליט מה הוא חושב על המוזיקה החדשה שבקעה מכיוון הבמה. "Violet Hill", למשל, התקבל בהצלחה, וכנראה ייכנס לפנתאון הלהיטים של הלהקה; גם עם שירים כמו "Clocks" הוותיק, בו יושב מרטין על הפסנתר ומשגר לעבר הקהל (שמצדו מגיע לאורגזמה) אקורדים רגישים ושירת פלצט מצויינת, קשה להתווכח, אבל בדיוק כאן בלט חוסר האחידות - ."Trouble" סובל מדמיון רב מדי לשירי לוויות נוצריים, פשוט כי רקוויאם תהיה מחמאה גדולה מדי בשבילו; "Vida La Vida" מפיל את המעריצים הפנאטיים ובו בזמן עושה בחילה מרוב מתקתקות (יותר מדי כלי מיתר וטימפאני), שלא לדבר על הטקסט הכמעט דתי ו-"Lost!" החדש הוא מסוג שירי הפסנתר של מרטין, שמייצרים רגש בכמות הרצויה ואפיות בפרופורציה. את ההופעה הם חתמו עם 'Strawberry Swing', שבסיומו הכריז מרטין ש"אתם הקהל האינטילגנטי ביותר בעולם". נו טוב.

כמה שניות אחר כך הם חזרו להדרן, הפעם מכיוון הבלקון, כשהם נותנים ביצוע אקוסטי ו - מה לעשות - מרגש, ל"Yellow". וויל צ'מפיון, מתופף הלהקה, החליט גם הוא לשיר ופרגן את "'If I Should Fall From Grace With God" של הפוגס בביצוע אקוסטי. לסיום עלתה הלהקה כולה לתת את הפייבוריט"'Fix You"' ואת "'Lovers In Japan" מהחדש. בשילוב עם פרפרי קונפטי צבעוני, זה היה סיום נאה למה שקולדפליי יודעים לעשות - להיות צפויים במיוחד אך עם זאת מבריקים.

*קולדפליי, בריקסטון אקדמי, 16.6