עורבא פרחח

"מדוע ענדת צלב קרס?" שאל כתב המגזין "טיים אאוט לונדון" בשנת 1977 פנקיסטית צעירה. תשובתה הישירה ומלאת הסתירות הייתה "הפאנקיסטים פשוט אוהבים ששונאים אותם". את הדוגמא הזו מביא דיק הבידג' לקראת השליש האחרון של הספר, "תת תרבות פאנק: משמעותו של סגנון", וזו ממחישה את הנקודה המרכזית שהספר עוסק בה: הקשר הישיר בין סגנון, ולרבות כזה הקשור אל אופנה (כמו צלב קרס כשרשרת), לבין ערכים המגדירים את תת התרבות (רצונם של הפאנקיסטים לעורר שנאה).

המחקר סוציולוגי - סמיוטי של דיק הבידג' היה אחד מהפעמים הראשונות שבהם אופנה וסגנון, כפי שאנחנו מדמיינים אותם היום, עברו למרכז תשומת הלב המחקרית. הספר, שזכה רק לאחרונה לתרגום עברי, יצא בשנת 1979 וניסה לחקור את אחת התופעות המעניינות של העשור: תת התרבות של הפאנק. אנגליה החולה של שנות ה-70 הניבה לא מעט קבוצות של צעירים שהביעו מרד סגנוני בתרבות השלטת סביבם. למרות שהספר מזכיר לא מעט קבוצות אחרות, גלוחי הראש, הטדי בויס ועוד, נדמה שהבידג' הוקסם במיוחד מן הסגנון הקיצוני של הפאנקיסטים. מוזיקה, צורות הבעה ואופנה שחברו יחד לכדי תת תרבות מובחנת שיצרו התנגדות לערכים חברתיים מקובלים.

"אני מדבר דרך בגדי" מצטט הבידג' את אקו, ודרך ציטוט זה אפשר להבין את טענת הרקע של החוקר: הסגנון הוא שפה שיש לה מסמנים מובחנים (תסרוקות קיצוניות, בגדים שחורים המחוברים בסיכות וכיוב'), שאמורים לייצר איזושהי משמעות. העובדה שאפשר לזהות בקלות יחסית פאנקיסטים רק מוכיחה שקיים לקבוצה קוד סגנוני/ התנהגותי קונקרטי. הסגנון, קובע הבידג', בדיוק כמו שפה, פונה אל החוץ ואל הפנים: הוא זה שמייצר שייכות לקבוצה (כי כולם חולקים את אותו סגנון) ובאותו הזמן גם מבחין אותם מקבוצות אחרות ומן התרבות השלטת בכלל.

אופנה היא קודם כל פרקטיקה סגנונית שמבטאת מרד או הסכמה עם כוח החברתי הדומיננטי. עבור הבידג' הפאנקיסטים מבטאים "אי סדר וחתרניות" כלפי כל רובד במיינסטרים החברתי, אך מצד שני, זה מתאפשר להם הודות לסגנון מאורגן היטב. הוא מזהה את הערך "לעשות בדיוק ההפך", וזה יכול להסביר את פרשת ענידת צלב הקרס: למעשה צלב הקרס, כפריט סגנוני שענדה הפאנקיסטית אינו מכיל משמעות נאצית דווקא, אלא היה "סתם" אובייקט שמטרתו לעורר שנאה. המשמעות המקורית של צלב הקרס הופקעה ממנו, והוא קיבל דרך הקוד הפאנקיסטי משמעות חדשה.

העבודה המרתקת והמורכבת של הבידג' מתכנסת בסופו של דבר לשאלה – אז מה בעצם רוצים הפאנקיסטים להגיד? נדמה שכל פרט סגנוני שלהם מוביל אל איזושהי נקודה ריקה שלמעשה אמורה רק ליצור התנגדות. זו בדיוק הטענה של הבידג', שנדרש לעבור מדרכי חקירה סטרוקטורליסטיות אל תפיסות של הפוסט, שמתמקדות בתהליך ככזה היוצר משמעות, בניגוד למבנים סגנונים היוצרים משמעות מובחנת. אם תרצו, משמעותו של הסגנון הפאנקיסטי הוא לא חתירה אל עבר שפה שיש לה משמעות מוצקה, אלא דווקא למצוא מושא מרד חדש בכל רגע נתון – או במילים פשוטות לעורר שנאה באופן קבוע. התהליך או הדרך ולא התוצר הסופי, הופכים להיות הדבר החשוב והאופנה מגויסת לשם כך.

התלהבותו של הבידג' מן הקסם של תת תרבות הפאנק כמעט ומדבקת. אמנם כדי להבין עד הסוף את כל המהלכים בספר יש צורך בקצת ידע מוקדם בלימודי תרבות, אבל סגנונו הבהיר של הספר מקל מאוד. הקריאה במחקר הרציני הזה פתאום מבהירה את מקומם החשוב של האופנה והסגנון בחברה כאשר מבחינתו של הבידג' הם מן הקטגוריות הראשונות כדי להביע התנגדות. סוף סוף יש "אישור מדעי" למה שמנסים להסביר לכל המזלזלים באופנה בארץ: הבחירה בלבוש מיינסטירימי או מנגד בלבוש חדשני וחתרני מעידה קודם כל על הנפש.

תת תרבות פאנק: משמעותו של סגנון/ דיק הבידג' (רסלינג)