קשה שלא לחבב את "אל תתעסק עם הזוהאן", הקומדיה החדשה בה מככב אדם "אני יודע לשחק אבל לא בא לי" סנדלר. קשה אפילו כשזוהאן, הדמות אותה משחק סנדלר, תופס דג עם התחת שלו, ואפילו כשמפשעתו מתחככת בצורה מופגנת מאוד בפנסיונרית חביבה.
החשוד המיידי לרגשות קוטביים בסרטים של סנדלר תמיד היה רף הוולגריות הלא-מוצדקת אותה יכול אדם שעבר מבחינה מנטאלית את גיל ההנקה לספוג, אולם גם כאן, אפרופו הקטע עם הרקטום והדג, היא נוכחת. הסיבה, אם כן, היא אחרת: כמה ש"אל תתעסקו עם הזוהאן" מגעיל ומטומטם -והוא מגעיל ומטומטם - הוא לא סרט שמביך את הדמויות שלו. אחת הסיבות לכך היא הסטריאוטיפים בהם הוא עוסק.
חביבי, זה לא מבטא ישראלי
זוהאן (אדם סנדלר) סופרמן ישראלי חובב חומוס, הוא מכונת לחימה משומנת היטב. תצניחו אותו לשטח האויב, והאויב יעלם. אבל האיש והאגדה לא רוצה יותר להילחם, הוא רוצה להיות ספר צמרת. בשביל להשיג את מטרתו, מביים זוהאן את מותו בידי המחבל הנודע פאנטום (ג'ון טורטורו), מגיע לניו-יורק, ומנסה להתקבל לעבודה באחת המספרות היוקרתיות בעיר, חמוש במבטא ממש מוזר שלא מזכיר בכלל את זה הישראלי.
לאחר שכל המספרות הגדולות דוחות אותו, מוצא גיבורנו עבודה בסלון של דליה (עמנואל צ'ירקי) הפלשתינאית במקור, ומתחיל את טיפוסו אל הצמרת. אי שם בדרך, פלשתינאי שעבר לניו-יורק מזהה את זוהאן, וזומם לנקום בו על אפיזודה מאוד אפלה בעברו של גיבורנו. ויש גם איל נדל"ן שרוצה להרוס את הרחוב בו גיבורינו חיים, ומריה קארי וגם וג'ורג' טאקיי. כור היתוך שכזה.
גיבור העל הישראלי הראשון
הדמות של זוהאן היא התשובה האמריקאית הקומית לשאלת "מה ישראלי בעיניך?". האיש הוא ערס טוב לב, נטול בושה ואבחנה בסיסית בין מה שמותר ואסור לעשות בפומבי, שאוכל תמיד חומוס. אם אתם רוצים להאמין שאנחנו לא באמת מצטיירים ככה בעיניהם, אתם לא חייבים, אבל הסטריאוטיפ הזה קיים. הוא גם זה שמאפשר לסרט להיות לא מביך, כי לך תביך מישהו כמו גיבור העל הישראלי הראשון.
גם הדמויות הסובבות את זוהאן, החל מהישראלי התחמן שעובד בחנות אלקטרוניקה (ומזכיר קצת אבי, דמותו של טום הנקס בתור מוכר מוצרי חשמל ישראלי בסאטרדיי נייט לייב), ועד לנהג המונית הפלשתינאי (רוב שניידר! לא, באמת!), מונהגות על ידי סטריאוטיפים בלתי מזיקים בעליל, כשמעל לכל עומד הרצון לחיות בארצות הברית. אז אם תהיתם איך הסרט מתמודד עם הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, התשובה היא שהוא כמעט ולא מתמודד.
אפילו סאטירה יש כאן
מעבר לסטריאוטיפים, רמת האנושיות ואי ההתעסקות בפוליטיקה, מה שסרט כמו "אל תתעסק עם הזוהאן" צריך להיות, זה מצחיק. "אל תתעסקו עם הזוהאן" מפתיע בתחום הזה, כנראה בזכות ג'אד אפאטו האיש שהפיק וכתב קומדיות בוגרות כמו "הדייט שתקע אותי" ו"חרמן על הזמן". כך, לצד הבדיחות הוולגריות נטולות ההצדקה שאופייניות כל כך לסרטים של סנדלר, יש גם בדיחות יותר חכמות, ואפילו ניצנים של סאטירה.
אלו הם גם הקטעים המוצלחים בסרט. פלשתינאים שמתקשרים לקו החם של חיזבאללה ומגלים כי התמיכה הטכנית של בניית פצצות סגורה עקב שיחות השלום עם ישראל וזוהאן שמתרעם על כך שנמאס לו לתפוס פעם אחר פעם את הפאנטום בגלל שכל הזמן משחררים אותו בחילופי שבויים הם רגעי קומדיה מאוד מפוכחים, שלא נמצאים בדרך כלל בסרטים בהם מופיע התחת של אדם סנדלר.
כל זה לא אומר ש"אל תתעסקו עם הזוהאן" הוא לא סרט המיועד לחובבי הסלפסטיק והמיניות הבוטה נטולת ההקשר, אבל הוא גם כזה ממנו יכולים ליהנות גם אנשים המעדיפים בדיחות יותר מתוחכמות. הוא לא לוקח שום דבר ברצינות, ועושה את זה בלי להיות מרגיז.
