נו, אז אולפני מארוול עשו גרסה חדשה ל"הענק הירוק". לא בדיוק סרט המשך, אבל בערך. הגרסה הראשונה, בבימויו של אנג לי ("הר ברוקבק") ובכיכובו של אריק באנה, אמנם עשתה הר ענק וירוק של כסף, אך היא היתה מורכבת מדי. חכמה מדי. איטית מדי. משעממת מדי. אז הפעם כולם הקפידו שיהיה מורכב פחות. ומהיר יותר. והרבה יותר דומה לסדרת הטלוויזיה הקלאסית.
אך למרות שהמפיקים מספרים לנו שהמעריצים ממש מרוצים עכשיו, ולמרות שהגרסה החדשה מטומטמת יותר מהראשונה, ובהרבה, בסופו של דבר, היא ממש לא משעממת פחות. הסרט אמנם רחוק מלהיות מביך, וכמו ב"איירון מן" (גם הוא של אולפני מארוול), גם כאן יש לצופה עסק עם מוצר מתוקתק ונאה לעין שנהנה מליהוק רענן ומבימוי אנרגטי, אבל אחרי כל הרעש והצלצולים, "הענק הירוק" נעלם בלי להותיר זכר - וראיתי אותו אתמול!
אדוארד נורטון ("מועדון קרב") נכנס לנעליו של באנה בתפקיד המדען החנון ברוס באנר. אם הספקתם לשכוח, עקב חשיפה למינון גבוה במיוחד של קרני גאמה קטלניות בשעת כעס, הופך באנר לענק ירוק. אחר כך, כשהוא נרגע, הוא חוזר להיות מדען חנון ולא כל כך זוכר מה הוא עשה ומה הוא שבר כשהוא היה הענק. בעיה דומה היתה בשעתו לד"ר ג'קיל.
היו לי הרבה טענות כלפי סרטו של אנג לי (שעל אף מגרעותיו, עדיין היה מעניין בהרבה מהסרט הזה), אך הטענה הגדולה מכולן היתה שהענק שלו פשוט נראה מגוחך. לא ניתן היה לחשוב לרגע שאריק באנה, שגילם את באנר, והאלטר-אגו המפלצתי שלו אחד הם. החדשות הרעות הן שגם בגרסה החדשה לא נמצא פתרון לבעיה הזאת. האפקטים שיוצרים את הענק אולי השתכללו בחמש השנים האחרונות ויש המון קווים דקים, תווי פנים ופרטי פרטים שהגאונים הטכניים הוסיפו לענק החדש, אבל עדיין, אין ליצור הממוחשב הזה שום נפח רגשי. זה לא קינג קונג, ובטח ובטח שלא גולום. אי אפשר להאמין שכואב לו. אי אפשר להאמין לו כשהוא כועס. אי אפשר להאמין שעמוק בתוכו מסתתר אדוארד נורטון. בקיצור, רוב הסיכויים שהוא לא ממש יזיז לכם. וכן, זו בעיה גדולה.
אדוארד נורטון היזהר, פואד מאחוריך
בכל אופן, אם לחזור לסרט, יש איזה גנרל בצבא האמריקאי (בסרט הנוכחי מגלם אותו זוכה האוסקר ויליאם הרט), שמעוניין להוציא מבאנר את הענקיות הירוקה ולהפוך אותה לכלי נשק. כיוון שדבר מסוג זה אינו ראוי מבחינה מוסרית, הגיבור המקולל שלנו נמצא במנוסה תמידית, וזה לא קל. חוץ מזה, מן הראוי להזכיר שלגמרי במקרה, בתו של הגנרל, בטי, היא אהובתו הנצחית והנאמנה של באנר (בסרט הזה מגלמת אותה ליב טיילר), וכמובן שזה מסבך את העניינים עוד יותר.
הגישה של לואיס לטרייה, הבמאי, שונה לחלוטין מזו של אנג לי. יותר מכל דבר אחר הוא מעוניין באקשן - לשם כך הוא נשכר לעבודה מלכתחילה - וכמו שהוא כבר הוכיח ב"Transporter 2" (בכיכובו של מרביצן-העל ג'ייסון סטייתאם), הוא בהחלט יודע את המלאכה. אבל אם החלק הראשון והמוצלח יחסית של הסרט, שבו באנר מתגלה במחבואו בברזיל ונמלט מפני הצבא, עוד מצליח להגיע לשיא בטייק אוף סביר של מרדף הגגות המסעיר מ"זהות אבודה", הרי שקצת אחר כך - בערך מהרגע שבו הענק דופק הופעה ראשונה - העניינים הופכים בהדרגה למסעירים פחות ופחות. בשלב מסוים, התסריט העצלן נכנס למצב רוח של משחק וידיאו ופשוט מציב את הענק הירוק שלנו בשלושה סיבובי בום וטראח מול אמיל בלונסקי (טים רות הנערץ) חייל מצטיין אך מזדקן, שהופך מתישהו ל- Abomination( אל תשאלו, סיפור ארוך), שהיא למעשה מפלצת רצחנית שיכולה לקרוע אתכם לגזרים עם האצבע הקטנה.
למרות שנחמד לראות את שני החבר'ה הנ"ל מרסקים זה על זה מכוניות משטרה ונוהמים בדולבי סראונד דברים כמו "SMASH!!!", ולמרות שהקרבות האלה הולכים ומתעצמים מסיבוב לסיבוב (עד לשיא, ברחובות ניו יורק), בסופו של דבר אין להכחיש שהם כולם דומים מדי, מעייפים מדי, וכן, גם ממוחשבים מדי. במילים אחרות, ראית קרב ממוחשב אחד, ראית פחות או יותר את כולם.
הטוויסט האירוני בסיפור הזה הוא שעושה רושם שבסופו של שבוע המסחר, "הענק הירוק" הזה יעשה כנראה פחות כסף מאשר "הענק" של אנג לי. אלה כמובן חדשות טובות לאולפני מארוול. מדוע? שכן כעת ישנו תירוץ מושלם לניסיון שלישי. רק שהפעם, אחרי שהמפיקים ניסו לעשות את הסרט הכי מטומטם שהם יכלו, הם אולי צריכים לנסות לקחת את זה לקיצוניות השנייה. לשכור את מישל וולבק כתסריטאי. לקחת את לארס פון-טרייר כבמאי. פואד יכול להיות הענק. יש לו המון נפח רגשי. ואם הוא יאכל באותו יום בורקס תרד, הוא אפילו לא יצטרך איפור.