זכרונות מביירות

בפאתי ביירות, כשהמבנים הראשונים כבר התחילו להסתמן, פתאום התחילו לירות עלינו. אבירם, ככה קראו לקצין הג'ינג'י הגבוה מחיל החינוך שהצמידו לי בגבול - הייתי אז כתב פרילאנס של עיתון היידיש "פארווערטס" ורציתי לראות את המלחמה מקרוב – קיבל מיד כדור בכתף, צעק "חרא!" ואיבד שליטה על המרצדס, שהתהפכה כמה פעמים עד שנחתה בתעלה בצד הדרך.

אבק. אבק לבן מילא את הפה והנחיריים, מסתחרר סביבנו, נוג?ה?? באור כתום של אחר הצהריים. היינו תלויים הפוך מחגורות הבטיחות, בוהים המומים מבעד לחלון הקדמי השבור. עץ. זה מה שהיה מולנו.

"כוס אמו הערבים האלה", אמר אבירם. זאת היתה המנטרה שלו מהרגע שיצאנו מישראל. "מה יש לך לחפש פה?", שאל אותי בהתחלה, כשעוד ניסה לפתח שיחה, אתה לא מפחד על הנכדים שלך? אין לי נכדים, אמרתי. כוס אמו הערבים האלה, הוא מלמל. אחר כך הסביר שאסור להגיד כוס אמק. זאת טעות דקדוקית. אומרים כוס אמו. כוס אמו הערבים האלה, איזה נוף יש להם, אמר וצחק צחוק קצר.

עכשיו הוא התנשם בכבדות. "כוס אמו הערבים האלה", אמר שוב, "ככה הם חיסלו אותי".
החרשתי. הדם טפטף מכתפו ונקש על גג הפח. לי לא קרה כלום. וגם אבירם, פרט לכדור בכתף, נראה בסדר גמור.

"עזוב אותי פה", הוא אמר פתאום, "אין טעם שתמות איתי. לך, ברח, תציל את עצמך".
"אוקיי", אמרתי, ותוך שאני נאחז בחגורת הבטיחות פתחתי את הדלת המעוקמת וזחלתי החוצה מן הרכב.

כבר היה ערב, ואף אחד לא נראה בסביבה. גם לא אלה שירו עלינו. בטח ברחו. הברשתי את חליפתי בידי, והתחלתי לצעוד על הכביש הסדוק אל תוך ביירות.

הוא עמד על אחד הגגות במרכז העיר ותלה סדינים רטובים על החבל. הוא לבש רק מכנסי ריצה קצרים בצבע ירוק עם אמרה אדומה, שחשפו באור הלבנה את רגליו הקצרות, השריריות, ששערות רכות הנצו מהן. כפות רגליו הגדולות על הזפת. כשפרש את הסדינים על החבל נפרשו גם זרועותיו, הרוח הקלה שבאה מן הים בידרה את הפלומה הצעירה בבתי שחיו. השרירים בגבו נעו באור הכסוף כמו חיות קטנות מתחת לעורו. ומעל הכל התנוסס ראשו – שיערו שחור, חלק, רטוב, מסורק הצדה.

"הלו", קראתי לו, והוא הסתובב, מופתע. לא יכולתי להבחין בתווי פניו, אבל עיניו נצצו אלי מן החשיכה. "למטה כתוב שזה מלון", אמרתי לו באנגלית. הייתי צמא ומותש משיטוטי בעיר המופגזת, מהחיילים ואנשי הפלנגות שנסעו בפראות ברחובות, יורים לכל עבר וצורחים כדי להסתיר את פחדם. הוא הנהן והתקרב אלי.

פצצת תאורה שנורתה לשמים האירה אותנו לפתע. הוא היה אולי בן 20. פנים קשים שכמו פוסלו בכמה מכות אזמל באבן: נחיריים גדולים, שפתיים דקות, משוכות פנימה, עיניים שקועות, מוקפות ריסים ארוכים. חזהו בולט, מעוצב. מסביב לפטמותיו הרחבות, החומות, הסתלסלו שתיים-שלוש שערות שחורות, ארוכות מאוד. שיער חדש, דומה, עבה יותר, הוביל מטבורו השקוע למטה, היישר אל תוך המכנסיים.
ג'פאר הורה לי על הדלת שדרכה עליתי לגג, והוביל אותי שוב אל חדר המדרגות, המכוסות בשטיח מקיר לקיר. רק כעת ראיתי שנתלש בכוח מהרצפה. תכולת החדרים היתה שפוכה החוצה, כמו קיא, אל המסדרון. מיני-ברים שדלתותיהם נעקרו, שמיכות שרופות, אהילים מנופצים.

ג'אפר נטל את ידי בחושך והוביל אותי דרך ההריסות לחדר בסוף המסדרון. אורן של פצצות התאורה חדר מבעד לחלון תלוש הווילונות והשליך עלינו אור כתום.
עקבות הפורענות נראו גם פה – המיטה היתה שבורה, הטפטים קולפו מהקיר – ובכל זאת, באופן מוזר, הכל עמד במקום. נראה שג'אפר ניסה להשליט קצת סדר במקום.
"איים ת'ירסטי", אמרתי לו והוא הניח את ידי, פתח את המיני-בר והוציא משם צלחת חרסינה גדולה שעליה היה מונח אשכול ענבים.

שכחתי את נימוסי. התנפלתי על הענבים. התיישבתי על המיטה, ואכלתי מהם עד שרוויתי. ג'אפר עמד לצדי. טבורו השקוע, המוקף שערות ארוכות, התבונן עלי מבלי לזוז כעין נוספת.
כעת היה לי זמן לבחון את המקום. שאלתי את ג'אפר איפה כולם, אך הוא משך בכתפיו. "וואטס גואינג און אין דה סיטי?" שוב משיכת כתפיים וחיוך נבוך.
חייכתי אליו בחזרה. "אוקיי", אמרתי, "איים גואינג טו סליפ", ונשכבתי על המיטה.
הוא, בטבעיות גמורה, נשכב לצדי. טמנתי את פני בשיערו. הנחתי את ידי על בטנו. אני זוכר את ריח היסמין שעלה ממנו.
"יו האב אה וונדרפול סמל", אמרתי לו.
"איי טוק אה-לוט אוף שמפו פרום דה דיוטי פרי וון די בומבד דה אייר-פורט", הוא צחק, והרגשתי את בטנו רועדת מתחת לידי.