פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אחוזת הברון

      אלבום הבכורה של איתמר רוטשילד חף מהתנשאות ושונה מהקו המרכזי של האלטרנטיבה התל-אביבית. עינב שיף נדיב

      מלכתחילה עומד איתמר רוטשילד במשבצת ה"סינגר-סונגרייטר": כותב רוב מילות השירים באלבום, מלחינם ומבצעם. באותן הגדרות יבשות יותר מהרעיונות במוחם של קברניטי ההתאחדות לכדורגל, רוטשילד הוא גם יוצר אקוסטי נוסף על פס הייצור הקיבוצי של מדינת ישראל, שכן רוב שירי אלבום הבכורה שלו (שקרוי - במיטב המסורת - "איתמר רוטשילד") מעובדים באותו עירום ל"ג בעומרי, נטול צליל להקה בשרי או מוביל. בקו החשיבה הזו, ניתן לפספס את אחד היוצרים המעניינים במוזיקה הישראלית, שאולי שחרר אלבום בכורה מוקדם מדי (כמה מוזר לכתוב משפט כזה על אמן שצועד קדימה בגיל 30) וחצי אפוי – אך בכל זאת שונה לחלוטין מרוב אלבומי הז'אנר בישראל.

      רוטשילד אינו חלק מרצף הזמרים-כותבים בישראל, כיוון שלפני הכל הוא אינו נותן למציאות להגביל את הטקסט. כלומר, גם כשרוטשילד רוצה לדבר על אינטימיות, הוא מדבר על "מגע עיניים"("מגע עיניים" היפה עם רונה קינן), וכשהוא מבקש לספר על חשבון נפש למשל ("בשנה האחרונה"), הוא משתמש בלשון שמעוררת תמיד את הצורך האובססיבי והמטופש להשוות אותו למאיר אריאל, אבל באופן עקום במיוחד: רוטשילד הוא לא וירטואוז של מילים, אלא יותר משתמש מדויק וחסכן בדימויים עתירי ריחות של סמים קלים ("זה שיר לאבי הקרח/ שורה לאמי הרכה/ קפואים הדוקי חגורה/ דובים שקטים במאורה", מתוך "שיר לאבי הקרח"). עם עזרתם של כותבים מאותו מילייה כמו בני בשן, שאותו הוא מלווה לאורך זמן רב (עם הטקסט המצטיין של האלבום) וכותבים משפיעים כמו יהודה עמיחי ז"ל (בשיר מעיף שערות מרוב עצמה), רוטשילד יוצר באלבום הבכורה שלו שפה שונה מאד מזו הנהוגה בעולם הסינגר-סונגרייטרז בעברית; כזו שלא מפחדת לגעת בנונסנס, או בעולם נטול כוח משיכה לשורה תחתונה ומסר מהדהד. כשרוטשילד לא נכנע לתשוקה המעט ילדותית שלו לנונסנס מעוקר רגשית, או לצורך בקאבר רבע מיתמם וחצי ציני לעופרה חזה ("תפילה"), מדובר בשינוי מרענן ביחס לשפת הטקסטים הרגילה של הסינגר סונגרייטרס בישראל. בניגוד אליהם, רוטשילד אינו חוטא בכתיבה פוליטית/ לאומית מאולצת וקלישאתית, או בסתם שרבוטי בלוג חסרי חן. כשהוא נותן לבשן להעמיד אותו חשוף לחלוטין לכאב, כמו ב"עצוב פה בלעדיה", אז רוטשילד לובש חליפת קברן שמשימתו האחרונה היא הקבורה שלו ושל מערכת היחסים שלו, הוא כבר הופך למרגש.

      כיוונים כמעט פריק פולקיים

      גם מוזיקלית, רוטשילד מנסה לברוא יקום מקביל למסורת הישראלית: היכן שאמנים אחרים היו מסתפקים בהפגנת טכניקת גיטרה עילאית ומכתבי הערצה לניק דרייק ז"ל פינת שלום חנוך יבדל"א, רוטשילד מאמץ לעצמו כיוונים כמעט פריק-פולקיים, מלאי אווירה ורוחות מערביות. את הצבע המיוחד של שירים כמו "הלילה תדע" ובמיוחד "שירים לאשה" אפשר לייחס להפקה המוזיקלית המעולה של נעם ענבר (להקת הבילויים ואוי דיוויז'ן!), שבכל פעם שכדור הבאולינג של רוטשילד עמד לצאת מהמסלול – כיוון אותו חזרה. "שירים לאשה" למשל, משתנה מלחן אקוסטי מונוטוני ומעט משעמם לסרט אימה ("אני צריך להרוג את אחי/ אחי צריך להרוג אותי") בזכות הקלידים היצירתיים של מאיה דוניץ.

      דווקא בשל היעדר הדרמטיות בקולו של רוטשילד, מצליח הטריק המוזיקלי של ענבר להפוך לתסכית רדיו מקוצר ואפקטיבי. כך גם הקאנטרי של "סיכוי" מאפשר לטקסט השלומי-שבני לצאת ממלכודת התל אביביות לשטח רחב יותר. כמו בטקסט, זה לא שרוטשילד חף מרגעים משעממים, כשכל מאודיך מופנים לכאפה מצלצלת, או לפחות לאזעקה בריאה שתוציא אותו משאננות מסוימת (למשל "בואי לים" ו"תפילה"); למעשה, טוב היה עושה אם היה ממתין עד לצבירת שירים חזקים יותר ומוציא רק EP עם ארבעה שירים והופעות אינטנסיביות. אך גם בתוצאה הנוכחית, אפשר לראות מגמה מעודדת: רוטשילד וענבר הם שניים מהיוצרים התל אביביים ביותר של שנות ה-2000, כאלו שאם הם אומרים שהם "לא מגיעים לדרום", הם מתכוונים לפלורנטין. אך למרות התל אביביות הטבועה בשניהם, הם הצליחו לשחרר מוצר חף מהתנשאות ובעיקר – שונה לחלוטין מהקו המרכזי של היצירה האלטרנטיבית בתל אביב.

      כעת, מטרתו המרכזית של רוטשילד צריכה להיות מסע אל עבר האנשים שמחוץ למרכז הצפוי של עיר החניונים והמגדלים. עליו לעשות הכל, כולל חניות בקרית שמונה ותהיות לגבי הנגב המערבי, כדי שכל מי שיכול יבין שיש חיה הכותבת שירים מורכבים בשפה גבוה, ואינה מאמין שהשמש זורחת באבן גבירול ושוקעת בחופי אלנבי. במצבה של סצנת המוזיקה התל אביבית כיום, אפילו סביר להניח שימצא שם יותר אוזניים פתוחות מאותם ארבעה אנשים שהקשיבו לו בהופעה בבית הקפה בה ראיתי אותו לאחרונה.

      איתמר רוטשילד, "איתמר רוטשילד" (הוצאה עצמית)