פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "אל תתן לי למות במקום הזה"

      סיפור מתוך "אל תתן לי למות במקום הזה", של ר?ט?וו?ט ל?פ?צ?'רו?א?נס?פ?, עם כל מה שלא באמת ידענו על תאילנד

      הוצאת פן וידיעות ספרים, תרגום: יואב כ"ץ

      פ?ראנגים

      ככה אנחנו סופרים את הימים. יו?ני: הגרמנים מגיעים אל האי - נעלי כדורגל עם פקקים, חולצות טריקו גדולות, כבדי-פה - מדברים כאילו הם יורקים. יולי: איטלקים, צרפתים, בריטים, אמריקנים. האיטלקים אוהבים פ?אד-תאי - מזכיר להם את הספגטי. אוהבים בדים בהירים, משקפי שמש, סנדלי עור. הצרפתים אוהבים בחורות מלאות, את פרי הרמב?ו?ט?ן, מוזיקת דיסקו ולחשוף שדיים. הבריטים באים הנה כדי לעבוד על צבע עורם החיוור-חולני, ועל חיבתם העזה לחשיש. והאמריקנים שמנים וקמצנים מכולם. הם אולי יעמידו פנים שהם אוהבים פאד-תאי או סרטנים בגריל או תבשילי קארי פה ושם, אבל צריכים פעמיים בשבוע את הנוחו?ת הקולינרית שלהם, המבורגרים ופיצות. והם גם השיכורים הכי גרועים. מאמריקני שיכור צריך תמיד לשמור מרחק. אוגוסט מביא איתו את היפנים. אליהם כדאי להיצמד - אין להמעיט בערך הי?ן. כשהמטבע הקיסרי בידם הכול נראה להם זול, והם מנומסים מכדי לעמוד על המקח. כשמגיע סוף אוגוסט ורוחות המונסון מתחילות לנשב, כולם כבר חברים, טופחים זה לזה על הגב, מעבירים סמים זה לזה, שוכבים זה עם זה, שותים את המשקה שלהם מתחת לאורות הוורודים בבארים של האי. עד ספטמבר כולם יעזבו, ישאירו את האי לאוסטרלים ולסינים שממילא נמצאים תמיד בכל מקום עד שאין צורך להזכיר אותם.
      אמא אומרת, "כו?ס ופילים. זה כל מה שהאנשים האלה רוצים." בכל אוגוסט היא אומרת את זה, בשיא העונה, כשנמאס לה שפראנגים מתרוצצים בכל פינה באי, נמאס לה למצוא קונדומים משומשים בחדרי המו?ט?ל, נמאס לה מאורחים שמתלוננים בפניה בחמש שפות. היא פונה אלי ואומרת, "נותנים להם היסטוריה, מ?קדשים, פגודות, מחול מסורתי, שווקים צפים, קארי פירות-ים, קינוחי טפיוקה, קואופרטיבים לטוויית משי, אבל מה שהאנשים האלה באמת רוצים זה לרכוב על חיה אפורה ומגושמת כמו חבורת פראים ולהתנשף מעל בחורות, ובין לבין לשכב מעולפים על החוף ולחטוף סרטן עור."
      אנחנו אוכלים ארוחת צהריים מאוחרת תוך כדי צפייה בטלוויזיה במשרד המוטל. תחנת הכבלים של האי משדרת בשידור חוזר את "רמבו: משחק הדמים 2". סילבסטר סטאלון, בדיבוב לתאית, קוצר את כל חיילי גדוד הווייטקונג בחץ וקשת. אני מספר לאמא שפגשתי לא מזמן בחורה. "יכול להיות שזאת אהבה," אני אומר. "אהבה אמיתית. אהבה כמו של רומיאו ויוליה."
      אמא מכבה את הטלוויזיה בדיוק כשג'ון רמבו ממריא במסוק אל מקום מבטחים.
      היא אומרת לי שזה רק בגלל ההורמונים שלי. היא נאנחת ואומרת, "אוי לא, לא עוד פעם. מתי תפסיק להיות נאיבי כזה," היא אומרת. "לא חינכתי אותך להיות טיפש. אתה מזדיין עם אחת האורחות? אני מקווה מאוד שאתה לא מזדיין עם אחת האורחות. כי אם כן, אם אתה מזדיין עם אחת האורחות, נצטרך לשחוט את החזיר. אתה זוכר, לו?ק, יש בינינו הסכם."
      אני אומר לה שיוצאת ממנה שנאת זרים. אני אומר לה שהפעם זה אחרת. אבל אמא רק מלקקת את שפתיה ואומרת שוב שאם אני מזדיין עם אחת האורחות אז שלא אתפלא אם נאכל בעתיד הקרוב את קלינט איסטווד בקארי. אמא תמיד מדברת על להרוג את החזיר שלי. היא אומרת את זה בכזה להט ועם ניצוץ מוזר בעיניים, אז אפילו שאני יודע שהיא סתם מקניטה אותי, אני רץ לדיר לבדוק מה שלום החזיר.

      רק הבוקר הבנתי שזאת אהבה. כשקלינט איסטווד רחרח במפשעה שלה והיא לא צרחה ולא קמה בקפיצה מהחול ולא חבטה בחזיר כמו שאר הבחורות. היא סתם שכבה לה, חייכה את החיוך המלאכי שלה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ליטפה בידה את הפלומה על ראשו של קלינט איסטווד כאילו מדובר בכלב ורוד וצייתן, ואמרה כשהיא מצחקקת, "הו שלום, אוי, איזו הפתעה נעימה, חתיכת חיה אתה, מה?"
      בדיוק ערכתי סריקת ניקיון בחלקת החוף של המו?ט?ל, וכשהרמתי את הראש מעבודת הבוקר שלי הבחנתי בקלינט איסטווד מרחרח את חברתו החדשה. אמריקנית: את זה הבנתי לפי הביקיני שלה, עם הדפס של באדווייזר. התנצלתי מרחוק, קראתי לחזיר אלי, אבל הבחורה אמרה שזה בסדר, שאין שום בעיה, שהחזיר יכול להישאר כמה שבא לו. היא קראה גם לי ואמרה שגם אני יכול להישאר.
      אמרתי לה איך קוראים לחזיר.
      "איזה חמוד," היא אמרה וצחקה.
      "הוא הגדול מכולם," אמרתי, "'הארי המזוהם', 'בעבור חופן דולרים', 'איש ההפקר', 'הטוב, הרע והמכוער'."
      "שחקן מצוין."
      "כן. מיסטר איסטווד הוא דרמטיסט מן המעלה הראשונה."
      קלינט איסטווד דהר אל מי הים לטבילת הבוקר שלו והותיר אותנו לבד, זה לצד זה על החול. העפתי מבט לוודא שאמא לא עוקבת אחרי מחלון המשרד. הסברתי לה כמה קלינט איסטווד אוהב את השפל בים, ושמבחינתו החול הרטוב הוא דיר מלא בוץ באורך שלושה קילומטרים. הבחורה התיישבה, נשענת על מרפקיה, ועקבה אחרי החזיר כשלצדה עותק ספוג מים של הספר "דיוקנה של גברת". היא בדיוק חזרה משחייה, ואגלי המים על טבורה נראו קרובים כל כך עד שלרגע חשבתי שאתעלף אם לא אסב את מבטי.
      "אני אליזבת. ליזי."
      "נעים מאוד, מיס אליזבת," אמרתי. "אני אוהב את הביקיני שלך."
      היא שמטה את ראשה לאחור וצחקה. התפעלתי מטורי שיניה הקטנטנות והישרות כל כך, מהלשון הרכה, הוורדרדה, שנוצצת ורוטטת ביניהן כמו בשר של צדפה מופלאה.
      "אוי," היא אמרה, סגרה את הפה הזה שלה, והחוותה בסנטרה. "נראה לי שהחזיר שלך טובע."
      קלינט איסטווד התגלגל במקום שבו פוגש הים את החול, רדף אחרי גלים נסוגים, ברח מגלים מתקרבים. זה משחק שהוא משחק מדי בוקר, מתרוצץ הלוך ושוב לרוחב קו המים. והוא נחר בשמחה בכל פעם שהגלים הפילו אותו לתוך הקצף.
      "הוא לא טובע," אמרתי. "הוא שוחה."
      "לא ידעתי שחזירים יודעים לשחות."
      "קלינט איסטווד יודע."
      היא חייכה בפה סגור, התפעלה מהחזיר המשחק, והייתי מוכן לתת כל הון שבעולם כדי לראות שוב את הלשון הזאת, לשלוח יד ולשקע את אצבעותי בגומחות עצם הבריח שלה, לבהות כל היום כולו בטבור הלח, היפהפה הזה.
      "יש לי רעיון, מיס אליזבת," אמרתי, תוך שאני קם על רגלי ומנער את החול מאחורי מכנסי הקצרים. "זה נשמע יומרני למדי, אבל האם תרצי לצאתי איתי היום לרכיבה על פיל?"

      אמא לא רוצה שאני אזדיין עם פראנגיות, כי פעם, לפני הרבה שנים, היא בעצמה הזדיינה עם פראנג, כנגד רצון הוריה, ומה קיבלה בתמורה? - לב שבור, ואותי. הפראנג ההוא היה גבר שמוכר לי רק בתור ס?מל מ?רשל ה?נדרסון. את המילה סמל אני זוכר היטב, ולו? רק בשל העובדה שהוא התעקש שאפנה אליו בדרגתו הצבאית.
      "אל תקרא לי אבא," אני זוכר שאמר לי באנגלית, שבאותה עת היתה השפה הראשונה והיחידה שידעתי. "סמל. סמל הנדרסון. סמל מרשל. תזכור, ילדון, אתה חייל עכשיו. מרגל למען הצבא של הדוד סם."
      ובאותן שנים ראשונות - לפני שחזר לאמריקה כשהוא מבטיח שנבוא בעקבותיו הסמל ואני היינו יוצאים יחד למשימות דמיוניות, מנווטים בסבך הפראנגים השוכבים בעצלתיים על החוף.
      "טוראי," היה צועק אלי. "המקום הזה לא מוצא חן בעיני. המקום הזה עושה לי רע. אנחנו צריכים לדווח בקשר ולבקש תגבורת. יכול להיות שזה מארב."
      "שיבואו, סמל! נ?ראה להם מה זה!" הייתי צווח וזוחל על החול, מ?קל גדול בידי, ועיני מאומנות בזיהוי אויב. "האסייתים האלה יצטערו שהראו את הפרצוף המכוער שלהם."
      יום אחד הלכנו שלושתנו לשוק המזון ליד המזח הדרומי של האי. ראיתי שם ש?ג?ר של חזירונים, שישה גורים דחוסים בקופסת קרטון קטנה בין כל החבטות הרועמות של סכיני הקצבים. אני זוכר שחשבתי על החזרזירים הקטנים שראיתי משופדים ונצלים מעל להבה מחוץ לרוב המסעדות המהודרות של האי.
      התחלתי לבכות.
      "מה קרה, טוראי?"
      "אני לא יודע."
      "חיילים," נהם הסמל, "אף פעם לא בוכים."
      "זה חזירים רק," צחקה אמא, ורכנה לטפוח על גבי. בגלל התוכניות שלנו לעבור לקליפורניה אמא למדה אנגלית באותה תקופה. מאז לא דיברה איתי מילה באנגלית. "איך עושה חזיר, לו?ק? איך הוא עושה? חזיר עושה אוינק-אוינק. לא תבכה, לוק. לא תבכה. אוינק-אוינק זה יאמי-יאמי."
      כעבור כמה ימים נכנס הסמל לחדרי ומשהו התפתל מתחת לחולצת הטריקו שלו. הוא התיישב לצדי על המיטה. אני זוכר איך המזרן שקע מכובד משקלו, ואיך מאזור בטנו בקע קול צפצוף כמו של ציפור נואשת.
      "ברכותי, טוראי," לחש הסמל בחושך, והושיט אלי את קלינט איסטווד הצעיר והמפוחד על אחת מכפות ידיו הגדולות והסדוקות. "מעכשיו אתה מ"כ. מפקד כיתה. מהיום והלאה אתה אחראי לרווחתו של הטירון הזה."
      בהיתי בו, המום, לקחתי את החזיר בזרועותי.
      "יום הולדת שמח, ילדון."
      וזמן קצר לפני שעזב אותנו הסמל, לפני שאמא נטלה את ניהול המוטל מידי הוריה, לפני שאסרה עלי לדבר בשפתו של הסמל מלבד לצורך עזרה לאורחים, לפני שידעתי את משמעות המילים "ממזר" או "בן תערובת" או "זונה" או "פרוצה" בכל שפה שהיא, נכנסתי ערב אחד לים עם קלינט איסטווד - לימדתי אותו לשחות וכשהבטתי לאחור אל החוף ראיתי את אמא שלי יושבת על החול בין רגליו של הסמל, והשמש היתה כדור אדום מעל פסגות ההרים מאחוריהם. הם דיברו בלי להביט זה בזה, אמא שלי שלחה יד וכרכה אותה סביב צווארו, בעוד החזרזיר שלי חובט ברגליו בקצף הגלים.
      "אמא," שאלתי כעבור כמה שנים, "את חושבת שהסמל יקרא לנו אליו אי-פעם?"
      "הכי טוב, לוק," אמרה אמא בתאית, "שלא תזכיר אותו שוב. זה עושה לי כאב ראש."

      לאחר שגמרתי לסרוק את החוף והכנסתי את קלינט איסטווד בחזרה לדיר שלו, על?ינו, ליזי ואני, אל ההרים על האופנוע שלי, אל ביתו של סו?ראצ?'אי, שם ניהל דודו, מו?נגקו?ן, עסק לטר?קים על פילים. ספארי ג'ונגל של מיסטר מונגקון , הכריז שלט מצויר על שביל הגישה. בואו ל?חוות יופי טבעי של היער עם נוף מדהים של אוקיינוס ואופק נפלא מעל גב של פיל! פעם הבהרתי לדוד מונגקון שהשלט שגוי מבחינה תחבירית ושאני מוכן להשאיל לו את ידיעותי באנגלית תמורת תשלום לא גדול, אבל הוא רק צחק ואמר שהפראנגים מעדיפים את זה ככה, תודה רבה לך, הם חושבים שזה מקסים, והאם אני באמת חושב שאני ההו?א?קו?א?י היחיד שיודע אנגלית על האי הנידח הזה? בימי מלחמת וייטנאם, לפני שפתח את העסק שלו, עבד דו?ד מונגקון בבסיס חיל האוויר ביבשת, הגיש ארוחות צהריים לחיילים אמריקנים.
      מהמקום בו עמדנו ליזי ואני יכולנו לראות את גבם האפור של שני פילים זכרים שהציצו מעל גג הבית החד-קומתי. לדוד מונגקון היתה פעם מכלאה מלאה פילים, ואז באו לאי אנשי "הזיכיון לטיולי פילים" והתחילו לשבור את השוק לכל המתחרים. הם קבעו באופן מונופוליסטי תעריף ליום טיול בהרים ותבעו לעצמם בלעדיות על כל הפראנגים במלונות שלושה כוכבים ומעלה - בקיצור, עשו פה מה שעשו בהרבה איים כמו זה שלנו. הם הרסו לדוד מונגקון את העסקים ובסופו של דבר הוא נאלץ למכור פילים אחדים לחברות לכריתת עצים ביבשת. פעם שוטטו במכלאה רחבת הידיים שלו שמונה פילים, והיום יש רק שניים - י?אי ונו?י - זכרים מזדקנים שסובלים מאולקוס וחדקיהם המידלדלים תלויים ברפיון בין רגליהם הקדמיות המחוספסות.
      "הו, וו?או?," אמרה ליזי. "אלה פילים אמיתיים?"
      הנהנתי.
      "הם כאלה ענקיים."
      היא מחאה כפיים וצחקה.
      "ענקיים!" אמרה שוב, וקפצה מעלה-מטה. היא פנתה אלי וחייכה.
      סוראצ'אי הרים משקולות בחצר, משקולת בכל יד. דוד מונגקון ישב על המרפסת בחזה חשוף, עישן סיגריה. כשראה סוראצ'אי את ליזי עומדת, לבושה בביקיני, נעשו זרועותיו חלושות. לרגע חששתי שהוא יפיל את המשקולות על רגליו.
      "איפה מצאת אותה?" הוא שאל בתאית כשחיוך מרוח על פניו והוא מתקרב אלינו.
      "ילד," צעק דוד מונגקון מהמרפסת, גם הוא בתאית. "אתה מעצבן אותי. תגיד לבחורה ללבוש משהו. אתה יודע טוב מאוד שאני לא מרשה לרכוב בביקיני. זה עסק מכובד פה. יש לנו כללים."
      "מה הם אומרים?" שאלה ליזי. פראנגים נעשים עצבניים כשמנהלים לידם שיחה שהם לא מבינים.
      "הם פשוט רוצים לדעת אם אנחנו צריכים פיל אחד או שניים."
      "ניקח אחד," חייכה ליזי, והושיטה ידה ואחזה בידי. "נרכב שנינו ביחד." עצרתי את נשימתי. ידה שיגרה כוכבים מבהיקים ומפתיעים של חום במעלה זרועי. רציתי למשוך מיד את ידי אפילו שהשתוקקתי לעמוד כך לנצח כשכפות ידינו המזיעות משולבות זו בזו. שמעתי את קול אמו של סוראצ'אי בוקע מתוך הבית, ורחש קל של מחבת טיגון.
      "זה שום דבר, מ?איו?," צעק בתשובה דוד מונגקון אל אחותו. "אבל לא הייתי יוצא הנה אלא אם כן את חובבת מופעי עירום. בן התערובת נמצא פה עם עוד אחת מבנות ההרמון הבינלאומי שלו."
      "אלה החברים שלי," אמרתי לליזי. "זה סוראצ'אי."
      "מה שלומך," אמר סוראצ'אי באנגלית, לחץ את ידה ותוך כדי כך הביט בי.
      "אני בסדר, תודה." ליזי צחקקה. "נעים מאוד."
      "כן כן כן," אמר סוראצ'אי וחייך כמו אידיוט. "כבוד לפגוש אותך, גברת. יגרם לי סיפוק גדול לתת לך לרכוב על הפילים שלי. סיפוק גדול. כי הוא" - וכאן טפח סוראצ'אי על גבי - "הוא ידיד נפש חתיך שלי. לוויה."
      פניו של סוראצ'אי קרנו אלי בחיוך. אני לימדתי אותו את המילה הזאת: "ידיד נפש."
      "מישהו מת?" שאלה ליזי. סוראצ'אי פרץ בצחוק היסטרי מחוסר הבנה גמור, ופער את עיניו לעברי כמבקש עזרה.
      "אף אחד לא מת," אמרתי. "הוא התכוון לומר 'בן לוויה'."
      "שמעת אותי, ילד?" קם דוד מונגקון מן המרפסת והתקדם לעברנו. "לא רוכבים בביקיני. זה מפחיד את החיות."
      "ס?או?ואטדי, דו?ד," אמרתי, ובירכתי אותו בכפות ידיים צמודות כשאני מרכין את ראשי נמוך במיוחד, להגברת הרושם; אבל כשהרמתי את ראשי הוא סטר עליו בידו.
      "תגיד לבחורה ללבוש משהו," רטן דוד מונגקון. "זה לא מכובד."
      "נו, דוד," התחננתי. "לא הבאנו איתנו בגדים."
      "אני צריך להזכיר לך, ילד, שה?פיל הוא סמלנו הלאומי? לפעמים אני חושב שהחצי הפראנגי העקשן שלך לא מאפשר לך להבין את זה. תתבייש. הייתי מספר לאמא שלך אם זה לא היה שובר את לבה.
      "תאר לעצמך שהייתי נוסע לארץ שלה ורוכב על עיט קירח כשאני לובש רק תחתונים, הא?" המשיך, והצביע על ליזי. "זה היה מוצא חן בעיניה? אולי תשאל אותה?"
      "מה הוא אומר?" לחשה ליזי באוזני.
      "הא הא הא," התערב סוראצ'אי וסימן בידיו בתנועות גדולות. "הכול בסדר, גברת. דו?נ?ט וו?רי, ב?י ה?פ?י. דוד שלי, הוא רק אומר פילים מפוחדים משדיים שלך."
      "היית צריך להגיד לי ללבוש משהו." ליזי פנתה אלי, מזעיפה פנים ועוזבת את ידי.
      "באמת שאין בעיה," אמרתי, צוחק.
      "לא," אמר דוד מונגקון לליזי באנגלית. "אין בעיה גדולה, גברת. רק בעיה קטנה."
      בסופו של דבר הורדתי את חולצת הטריקו שלי ונתתי אותה לליזי. תוך כדי הליכה לעבר המכלאה, קלטתי אותה מחייכת למראה פלג הגוף העירום שלי. למרות שהשקעתי מזמני באימונים בחדר הכושר הציבורי החדש ליד המזח, הרגשתי איך מבוכת המתבגר הישנה חוזרת אלי. מתחתי את שרירי כבדרך אגב עד שהגעתי לתנוחה שתרגלתי מול המראה בחדר שלי, כדי שליזי לא תראה את הגוף שלי הרכרוכי והשדוף אלא מין עמוד תווך של כוח וסיבולת.
      כשהגענו לשערי מכלאת הפילים ליזי אחזה שוב בידי. פניתי אליה בחיוך והיא נראתה באותו רגע כמלאכית מרחפת שבאה משמים להציל אותי, מלאכית ששדיה הותירו כתמים לחים, כהים ועגולים על חולצת הטריקו שלי. וכשעלינו על הפיל י?אי והחיה קמה במהירות על רגליה, צווחה ליזי וכרכה את זרועותיה חזק כל כך סביב מותני העירומות, שהייתי מוותר בשמחה על הצורך לנשום, עד יומי האחרון.
      מתחת לחופת הג'ונגל, מטפסים במעלה ההר על גבו של יאי, סיפרתי לה על סמל הנדרסון, על המוטל, על אמא, על קלינט איסטווד. היא סיפרה לי על ילדותה באוהיו, על קו הרקיע של ניו יורק, על מירוצי המכוניות נאסק?ר, על רשת החנויות טי.ג'יי מקס, על הרגלי השתייה של בני הנוער האמריקנים. סיפרתי לה על פמלה, החברה האמריקנית האחרונה שלי, איך הבטיחה לי את לבה אבל לא ענתה על אף אחד ממכתבי. ליזי הנהנה באהדה וסיפרה לי על החבר המניאק שלה, האנט?ר, שאותו עזבה אתמול בלילה במלון שלהם בצד השני של האי, לאחר שמצאה אותו בזרועותיה של פרוצה צעירה. "המזדיין הזה," אמרה. "הזונה הזאת." אמרתי לליזי שהיא צריכה לשכוח ממנו, מגיע לה יותר, וחוץ מזה האנטר זה שם טיפשי, ושנינו טלטלנו את ראשינו וצחקנו להתנהגותם הנלוזה של בנ?י ובנות זוגנו.
      הגענו לתצפית נוף. הים התקמט מולנו כמו כיסוי מיטה ענקי וכחול. החלטתי לתת לי?אי לנוח. הוא התיישב בהכרת תודה על ארבעותיו. לרגע ישבנו לנו סתם, ליזי ואני, על גבו של הפיל והבטנו לעבר האוקיינוס, והרוח מנשבת בעצים מאחורינו. יאי היה מותש מן הטיפוס; עלינו וירדנו עם נשימותיו הכבדות. סיפרתי לליזי איך נהגו הסמל ואמא שלי לעמוד על החוף, להצביע מזרחה, ולומר לי שאם אתאמץ להביט אצליח לראות את קצה החוף של קליפורניה מתרומם מתוך האוקיינוס השקט. הצבעתי על המוטל של אמא למטה. שנים-עשר הבונגלוס נראו כחרקים זעירים על קו החוף הזהוב. מדהים, אמרתי לליזי, כמה קטנים נראים חיי מגובה כזה.
      ליזי המהמה בהסכמה. ואז נעמדה על גבו של יאי.
      "הנה החולצה שלך," אמרה, וזרקה אותה אלי.
      בתנועה חטופה הסירה ליזי את החלק העליון של הביקיני, אחר כך קילפה את החלק התחתון. והנה היא לפני - המלאכית האמריקנית שלי - עירומה על גבו של הפיל התשוש של דוד מונגקון.
      "הארץ שלכם נורא חמה," אמרה, מחייכת, וזחלה לעברי על ארבע. יאי השמיע אנחה שקטה וזע מתחתינו.
      "זה נכון," אמרתי. העמדתי פנים שאני מביט לאופק וגירדתי את גבו היבש, האפור של יאי.

      אחרי "רמבו", ארוחת צהריים עם אמא שלי ותנומה קלה, אני יוצא לפגוש את ליזי במסעדה, ואמא שואלת אותי לכבוד מה התלבשתי.
      "ל?מה את מתכוונת?" אני שואל בתמימות, ואמא אומרת, "למה אני מתכוונת? אני לא אמא שלך? אתה לא הבן שלי? אלה לא מכנסיים שחורים? זאת לא חולצת כפתורים? זאת לא עניבת המשי שקניתי לך ליום ההולדת?"
      היא מרחרחת את ראשי.
      "וזה לא המו?ס היקר שלי ששמת בשיער? ול?מה," היא שואלת, "יש לך ריח של פיל?"
      אני רק עומד שם וממצמץ נוכח שאלותיה.
      "אל תחשוב שאני לא יודעת," היא אומרת לבסוף. "ראיתי אותך, לוק. ראיתי אותך על האופנוע שלך יחד עם הזונה הפראנגית ההיא והביקיני שלה."
      אני צוחק ואומר לה שיש לי מוס לשיער משלי. אבל אמא עדיין צועקת עלי כשאני יוצא למכלאה להביא את קלינט איסטווד.
      "תזכור בן של מי אתה," היא אומרת לאור קרני שמש אחרונות בעודה עומדת בפתח המשרד בזרועות משולבות. "תזכור מי גידל אותך כל השנים."
      "על מה את מדברת, אמא?"
      "למה אתה מתעקש, לוק, לרדוף אחרי הפראנגיות האלה?"
      "את מדברת כמו טיפשה, אמא. זאת פשוט אהבה. זה לא פשע."
      "לא חושבת," אומרת אמא, "שהטיפשה זו אני, לוק. לא אני לוקחת את חזיר המחמד שלי לארוחת ערב רק מפני שאיזו פראנגית חושבת שהוא חמוד."

      אני יורד לחוף עם קלינט איסטווד, לעבר אורות המסעדה. זו מסעדת חוף עם שולחנות נמוכים מוארים בנרות ושקועים בחול, ועם מטבח פתוח גדול ובו ש?פים חשופי חזה צולים על הגריל את שלל הדגה היומי. המסעדה הזאת אהובה למדי על הפראנגים. הרוח בגבם, חול לרגליהם, רקיע לילי מעליהם, והם אוכלים לאור הירח והכוכבים. זה רומנטי, כנראה. ואפילו שאני מהסס להוציא כל כך הרבה כסף על מה שאמא קוראת פירות-ים מליגה ב' באווירה מליגה ג', ליזי הציעה שניפגש שם לארוחת ערב, אז מי אני שאתווכח עם מה שדורשת האהבה?
      כשאנחנו מגיעים למסעדה ליזי יושבת כבר ליד אחד השולחנות, ואור נרות מהבהב על פניה. קלינט איסטווד מזנק קדימה ומחכך את זרבוביתו בחיקה, אבל פניה של ליזי אינן אורות לקראתו כפי שאורו הבוקר. הסועדים האחרים מסתובבים להביט בקלינט איסטווד, וליזי נראית נבוכה לזכות בחיבתו.
      "ה?יי," היא אומרת כשאני מגיע לשולחן, ומציתה סיגריה.
      אני מנשק אחת מידיה, ומתיישב לצדה. אני אומר לקלינט איסטווד לשבת. הוא נשכב על בטנו בחול, ראשו נח על רגליו הקצרות והעבות. השמש שוקעת מאחורינו, קרניים מהבהבות על מרחב הים, ואני חושב שאני מתחיל להבין מדוע באים הפראנגים מרחוק כל כך עד לאי, למה הם יוצאים למסע ארוך כל כך כדי להגיע עד ביתי.
      "ערב יפהפה," אני אומר, ממשש באצבעותי את קשר העניבה שלי.
      ליזי מהנהנת בפיזור נפש.
      "מה הבעיה, משהו לא בסדר?" אני שואל לבסוף, לאחר שהמלצר לוקח מאיתנו הזמנה באנגלית. "עשיתי משהו שפגע בך?"
      ליזי נאנחת, ומכבה את הסיגריה במאפרת הבמבוק.
      "אין בעיה," היא אומרת. "אין שום בעיה."
      אבל כשהאוכל מגיע ליזי בקושי נוגעת בו, וכל הזמן מעבירה לקלינט איסטווד חתיכות מהחסילונים המוקפצים שלה. קלינט איסטווד זולל אותם בהכרת תודה. לפחות הוא נהנה מהארוחה, אני חושב. בלילות סוף השבוע אני מביא את קלינט איסטווד לעתים קרובות למסעדה הזאת, לאחר שמפנים את השולחנות מהחוף, ובדרך כלל הוא נאלץ להילחם בכלבים המשוטטים שפושטים על החוף על שאריות שמותירים הפראנגים מאחוריהם: שריוני סרטנים, עצמות דגים, קליפות חסילונים.
      "יש בעיה," אני אומר. "את לא שמחה."
      היא מציתה עוד סיגריה, ונושפת ענן עשן.
      "האנטר נמצא פה," היא אומרת לבסוף, ומביטה לעבר האוקיינוס המחשיך.
      "החבר שלך לשעבר?"
      "לא," היא אומרת. "החבר שלי. הוא כאן."
      "כאן?"
      "אל תסתובב. הוא יושב בדיוק מאחורינו עם חברים שלו."
      באותו הרגע נוחת פראנג גדול על המושב הריק בצדו השני של השולחן שלנו. הוא לובש גופייה לבנה וזוג מכנסי גלישה. האף שלו מצופה קרם הגנה והחזה שלו ורוד מרוב חשיפה לשמש. על צווארו מתנדנד תליון בודהא. הוא נראה כמו מוקיון מטורף.
      הוא מושיט את ידו וחוטף חתיכת דיונון ממולא מהצלחת שלי.
      "מי הליצן הזה?" הוא שואל את ליזי, ומכרסם את הדיונון שלי. "חבר שלך?"
      "האנטר," אומרת ליזי. "בבקשה ממך."
      "ה?י," הוא אומר ומביט בי, ולוקח עוד חתיכת דיונון מהמנה שלי. "מה הקטע עם העניבה? ומה הקטע עם החזיר, בנאדם?"
      אני מחייך, מניח יד על ראשו של קלינט איסטווד.
      "הי, אתה," הוא אומר. "אני מדבר אליך. אתה יודע אנגלית? מדבר אמריקנית?"
      הוא נוגס חתיכת דיונון בשיניו הקדמיות. אני לא יכול להסיר את מבטי מהאף המאופר שלו, מחזהו הבולט, השעיר והחרוך משמש. אני מקווה שייחנק.
      "הפעם באמת התעלית על עצמך, בייבי," הוא אומר עכשיו לליזי. "אבל זה מה שאני אוהב אצלך. שאת לא צפויה. א?ת חוש ההומור המסובב שלך. לא ידעתי שאת בקטע של מפגרים אילמים עם חזירי מחמד."
      "ג'יזס."
      "הו, ליזי," הוא אומר, בעדינות מזויפת, שולח יד ואוחז באחת מידיה. "כמה שהתגעגעתי אלייך. אני שונא שאת עוזבת אותי ככה פתאום. השתגעתי מרוב דאגה לך. אני מצטער על אתמול בלילה, אוקיי, בייבי? אוקיי? אני באמת מצטער. אבל זאת פשוט היתה אי-הבנה, את מבינה? הנה ג'רי וב?יליב?ו?י, הם יעידו שאני חף מפשע. את יודעת איך בחורות תאילנדיות מתנהגות כשאנחנו בסביבה."
      "אנחנו יכולים לדבר על זה אחר כך, האנטר."
      "כן," התערבתי. "אני חושב שכדאי שתדברו אחר כך."
      והוא פשוט בוהה בי עם האף האידיוטי הזה תקוע בין העיניים. לרגע אני חושב שהאנטר עלול לזרוק עלי את הדיונון. אבל אז הוא תוקע את השארית בפיו, פונה אל ליזי ואומר כשפיו מלא:
      "את הזדיינת עם הליצן הזה, נכון?"
      אני מביט בליזי. היא בוהה בשולחן, מתופפת קלות באצבעותיה על העץ. נראה שתכף תבכה. אני קם, משליך כמה מאות באט על השולחן. קלינט איסטווד עושה כמוני, קם על רגליו בגמלוניו?ת.
      "לעונג רב היה לי לפגוש אותך, מיס אליזבת," אני אומר בחיוך. אני רוצה לאחוז בידה ולרוץ איתה בחזרה למוטל כדי שנוכל להתכרבל לנו יחד על החוף, להביט בכוכבים. אבל ליזי רק ממשיכה לבהות בשולחן.

      אני חוזר עם קלינט איסטווד ברגל אל המוטל. רק אנחנו על החוף. הלילה ירד עלינו. במרחק, על קו האופק, אני רואה סירות של דיג דיונונים, זרקורים שמאירים כדי לפתות את הדגה לעלות אל פני הים. קלינט איסטווד דוהר קדימה, נובר בחול ומחפש מזון, ואני חושב, במה שנראה לי כמו עצב, על כל הבחורות האמריקניות שאהבתי בחיי. בחורות עם שמות כמו פמלה, אנג'לה, סטפני, ג'וי. ועכשיו ליזי.
      אחת הבחורות שלחה אלי פעם גלויה ממיאמי. שדרת דקלים ובית משותף בצבע ורוד. "היי, מתוק," נכתב בה. "רציתי רק להגיד שלום ותודה שבילית איתי יפה כשהייתי שם. עכשיו אני בסאות' ביץ', בחופשת האביב, ותאמין לי שהמקום שלך הרבה יותר יפה. אם תגיע אי-פעם לארה"ב, חפש אותי, אוקיי?" מה שהיה די נחמד מצדה, רק שהיא לא כתבה איפה לחפש אותה ולא היתה כתובת שולח על הגלויה. את הבחורה הזאת אני לקחתי לראות זוהר זרחני באחד המפרצים של האי, וכשהיא אמרה לי שזה הדבר המופלא ביותר שראתה בימי חייה, אמרתי לה שאני אוהב אותה אבל הבחורה רק צחקקה ורצה לתוך הים, ושובל כחול זוהר נמשך אחריה כמו זנב של כוכב שביט. בכל פעם שהן עושות את זה אני נשבע לעצמי שלעולם לא אתאהב בעוד אחת מהן, ועכשיו אני חושב על ליזי והאנטר שיושבים במסעדה, ושזאת הפעם האחרונה בהחלט שאני מרשה לעצמי להתאהב באחת מבנות מינה.
      במורד החוף אני מגלה את סוראצ'אי יושב בתוך עץ מנגו. הוא חבוי בתוך סבך עלים, יושב בפישוק רגליים על אחד הענפים, נשען לאחור על הגזע.
      כשהיינו ילדים, סוראצ'אי ואני, היינו מתרוצצים על החוף ומציעים את עצמנו בתור "נערי הקוף המופלאים של האי". הכנו אזורי חלציים מקש שלקחנו מהערימה אצל דוד מונגקון, וחולצת טריקו שאמא השתמשה בה בתור סמרטוט. תמורת סכום פעוט היינו מטפסים על עצים וקוטפים אגוזי קוקוס עבור הפראנגים, והיינו שומעים מהם "או?" ו"אה" של התפעלות מכמה אנחנו זריזים וקלי תנועה. זאת ההשפעה הסביבתית של האי, הם היו אומרים, כאילו זה בזכות משהו שיש במים ולא בשל העובדה שבילינו שעות באימונים בחצר האחורית של סוראצ'אי. כדי להוסיף על הרושם היינו משמיעים קולות של קופים תוך כדי טיפוס, וזה תמיד הצחיק אותם. לעתים קרובות הם היו גם מתפעלים מהאנגלית השוטפת שלי. באחת מגרסאות הנאום שהייתי נושא לפני כל הופעה שיחקתי תפקיד של ילד אמריקני שבהיותו תינוק נפלט אל חופי האי מספינה שנטרפה, וכיוון ששני הוריו מתו, גידלה אותו משפחה של קופי גיבון בג'ונגל. כבר מזמן נטשנו את מה שאמא מכנה "התרגיל האידיוטי הזה", אבל סוראצ'אי עדיין יורד מההר מדי פעם כדי לטפס על אחד העצים בחוף. הוא סתם יושב לו שם ובוהה שעות בים. זה כמו מדיטציה, הוא אמר לי פעם. והנוף מיוחד במינו.
      "אתה נראה נורא," הוא אומר עכשיו. "קרה משהו עם הבחורה הפראנגית?"
      אני קורא לקלינט איסטווד אלי. אני אומר לחזיר לא לזוז. אני מסיר את נעלי העור שלי, את גרבי הצמר, ומשום שאני לא רוצה להרוס אותן - גם את חולצת הכפתורים ואת עניבת המשי, ומשאיר הכול לרגלי הגזע לפני שאני מצטרף לסוראצ'אי על ענף ש?כן. תוך כדי טיפוס אני מרגיש את אוויר הלילה החמים על עורי, ונזכר כמה נהניתי מזה פעם - להניף את עצמי באמצעות רגלי היחפות וקצות האצבעות - ומופתע לגלות כמה זה קל עדיין.
      "לפחות קיבלת סקס," אומר סוראצ'אי. "לפחות אתה עושה את זה. יש פה כאלה שיוצא להם רק לשבת בתוך עץ מנגו ולחשוב על זה."
      אני צוחק.
      "אני רק מקווה," אומר סוראצ'אי, "שאתה לא אוהב את הבחורה?"
      אני מושך בכתפי.
      "אתה חידה בעיני, פ?ו?אני," אומר סוראצ'אי, ומטפס גבוה יותר בין הענפים. "אני מכיר אותך שנים, וזה הדבר היחיד שלעולם לא אצליח להבין - למה אתה מתאהב כל הזמן בבחורות הפראנגיות האלה. זה כאילו אתה מכור ללב שבור. יש המון בחורות תאילנדיות בסביבה. בחורות שאין להן כרטיס טיסה."
      "נכון. אבל אני לא חושב שאני מוצא חן בעיניהן. זה משהו במראה שלי. אני חושב שהאף שלי לא מספיק שטוח."
      "אולי זה נכון. אבל גם אני לא מוצא חן בעיניהן, אוקיי? ולי יש את האף הכי שטוח על האי הזה."
      אנחנו יושבים זמן-מה בשתיקה, תפוסים על עץ המנגו הזה כמו זוג עצלנאים, מקשיבים לאוושת העלים סביבנו. אני מטפס ועולה למקום שבו יושב סוראצ'אי. מבעד לעלווה אני רואה את קלינט איסטווד אץ רץ לפגוש קבוצה של פראנגים שיורדים אל החוף. אני קורא אליו, אומר לו להישאר במקומו, אבל החזיר שלי לא מקשיב לי.

      אלה האנטר וחבריו, צוחקים, טופחים זה לזה על הגב, מפילים זה את זה על החול. ליזי הולכת איתם בדממה, ראשה מורכן, מנסה להתעלם מתעלוליהם המגוחכים. כשהיא רואה את קלינט איסטווד רץ לקראתה, היא מביטה סביב לראות אם אני שם. אבל מהיכן שהיא נמצאת היא לא מסוגלת לראות אותנו. בכלל לא מסוגלת לראות אותנו.
      "עוד פעם החזיר המזוין הזה!" צועק האנטר.
      כולם צוחקים, משמיעים קולות חזיריים גסים, שולחים רגליים לעברו. קלינט איסטווד נתקף בהלה. הוא צווח. הוא מתחיל לרוץ. הבחורים האמריקנים פותחים במרדף, מנסים להכשיל אותו ארצה. ליזי אומרת להם לעזוב את החזיר במנוחה, אבל הם לא מקשיבים. קלינט איסטווד רץ מהר. הוא עושה מהם צחוק, רץ במעגלים בכיוון אחד, אחר כך בכיוון אחר, מזגזג קדימה ואחורה על פני החול. ככל שהם ממשיכים לרדוף, כך מצליח קלינט איסטווד לתעתע בהם יותר, והבחורים נעשים מתוסכלים יותר, ומה שהתחיל ברוח שטות עליזה הופך למין משימה ביזארית של האנטר וחבריו. המרדף שלהם נעשה מתואם יותר. הצללים שלהם נעים באופן אסטרטגי. הם מנסים להוביל את החזיר לפינה, להכניס אותו למלכודת, אבל קלינט איסטווד ממשיך לרוץ ביניהם, מחליק בין אצבעותיהם כאילו היה מרוח בגריז.
      אבל אני מבחין שקלינט איסטווד מתחיל להתעייף. הוא לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הוא כבר חזיר זקן. אני מתחיל לרדת מעץ המנגו, אבל סוראצ'אי אוחז בפרק ידי.
      "חכה," הוא אומר.
      סוראצ'אי מטפס הצדה לאחד הענפים. הוא שולח יד אל מנגו, ובתנועה חטופה וחלקה משליך את הפרי לעבר החוף. הוא פוגע במדויק בכתפו של אחד הבחורים.
      "לכל הרוחות!" אני שומע את הבחור צועק. הוא מביט לעבר העץ אבל ממשיך לרדוף אחרי קלינט איסטווד.
      הם כיתרו אותו, הוא מוקף. לחזיר שלי אין מוצא.
      אני עושה כמו סוראצ'אי, קוטף כמה מנגואים שאני רק יכול. הפירות שלנו טסים באוויר הלילה. חלקם מחטיאים, אבל חלקם פוגעים במטרותיהם, היישר בפנים, על הראש, בבטן. כמה מנגואים פוגעים בליזי בטעות, אבל באמת שכבר לא אכפת לי, אני לא ממש מכוון. אני מטפס על העץ כמו קוף גיבון, מתנדנד בין ענפיו, קוטף כל פרי שאני מוצא, ב??של או בוסרי. סוראצ'אי מתחיל להשמיע קולות התנשפות כבדה כמו של קוף, ואני מצטרף אליו במקהלה. ואז ארבעת הפראנגים מסתובבים כולם לעברנו, מנסים לחמוק מהמנגואים ומתקדמים לעברנו.
      באותו רגע אני רואה שקלינט איסטווד חומק בצעדים מהירים בלי שיבחינו בו. אני רואה את החזיר שלי רץ אל תוך הים, זרבוביתו הוורודה מפלסת דרך במים האפלים, זוהר זרחני מקיף את ראשו כמו כתר של כוכבים כחולים, ועם כל מנגו שאני משליך בכל כוחי, אני חושב: ש?ח?ה, קלינט, שחה.