וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זה לא הביל, זה התרגיל

נמרוד לין

27.6.2008 / 8:38

איך זה ששמונה שנים אחרי תום כהונתו הנשיאותית ביל קלינטון הוא עדיין סלב-על? נמרוד לין מצביע

בסטנד-אפ הטרי שלו, דיינה קארווי מגלם לרגע את ביל קלינטון הצעיר, המבטל בחוסר אמון את האפשרות שעשר שנים אחרי סיום כהונתו, קומיקאים עדיין יספרו בדיחות על הליבידו הקלינטונאי. בשמונה השנים שחלפו מאז סיום כהונתו סיפקו הסטנדאפיסטים ומנחי תוכניות הלייט-נייט זרזיף צנוע אך יציב של בדיחות-ביל, ואפילו עכשיו, כשהילארי נוכחת בכותרות יותר מבעלה, האזכורים שלה במונולוגי-פתיחה הם פעמים רבות לא יותר מהרמה להנחתה על יצר-החשק של בילי-בוי.

לא כל הנשיאים זוכים לחיי מדף פוסט-נשיאותיים. מרייגן, שגרם לאמריקה לחזור ולהתאהב בעצמה אחרי שנות השבעים הקטסטרופאליות נחסך טיפול קשה מדי, ומחלת האלצהיימר גם היא הגנה על דמותו. פורד, שמת לא מזמן ובוש האב יבדל"א היו חיוורים מכדי להשאיר אחריהם חותמת וג'ימי קרטר, שעדיין מתרוצץ בשטח כמו צעיר פעילי חד"ש, נחשב תימהוני מדי. יוצא הדופן היחיד הוא ניקסון שעדיין מוזכר מדי פעם כסמל האולטימטיבי לשחיתות שלטונית. כנראה שהדבר היחיד שמשותף לו ולביל קלינטון היא העובדה ששניהם צילקו את אמריקה: הראשון סימל את קריסת המוסר השלטוני בסבנטיז והשני את קריסת המוסר המשפחתי בניינטיז.

אבל החיים הפוסט נשיאותיים של נשיאי ארה"ב אינם תלויים רק במורשת שלהם. קלינטון ובוש ג'וניור, שאליו עוד נגיע, כיהנו בעשורים של התפוצצות תקשורתית חסרת תקדים. קלינטון הרי שווק כנשיא צעיר, מעודכן, כוכב רוק פוליטי. פרשיית מוניקה הרי הייתה סקנדל של כוכבי רוק; אף על פי שמשפט ההדחה שלו היה, דה-יורה, באשמת עדות שקר, למעשה נשפט קלינטון על שום שגרופית ירדה לו באובל אופיס.

הנקודה היא שנשיאים הם יותר מפוליטיקאים: הם סלבז. הכוונה כאן לא רק לכך שהם מפורסמים – זו תהיה טענה בנאלית – אלא שהם כפופים לאותם חוקים פיזיקאליים אליהם כפופים כוכבי בידור. החוק השני של הכוכבים קובע כי הסלב רשאי להמציא את עצמו מחדש ללא סוף (ע"ע מדונה). אבל אם הוא נכשל בכך, או שכלל אינו מנסה, החוק הראשון של הכוכבים קובע כי הוא עתיד להמשיך לחוג באותו מסלול ללא סוף. לכן, מבחינת כותבי הבדיחות פריז הילטון *תמיד* תהיה זונה, קירסטי אלי *תמיד* תהיה שמנה וביל קלינטון *תמיד* יהיה רודף שמלות.

גם ישוע הוא סלב

אבל נשיאים הם יותר מסלבז. מה הם סלבז? מותגים אנושיים. מה עושה מותג? מוכר משהו לפלח קהל מסוים. נייקי מכוונת לקהל אחד ורולס-רויס לקהל אחר, אבל הנשיא פונה אל שני הקהלים הללו ואל כל שאר הפלחים שמרכיבים את השוק האמריקני. אנחנו, פשוטי העם, מוגדרים על ידי הסלבז שאיתם אנחנו מזדהים. אין דינה של מעריצת זאק אפרון כדין מעריצת לו ריד; הנשיא מבקש, לפחות בפוטנציה, שגם זו וגם זו תבחר בו. הוא סלב-על, בקיצור: סלב המסוגל למכור את אמריקה לעצמה.

הדוגמא הטובה ביותר לסלב-על הוא כמובן ישוע, שמוכר לנוצרים את הנצרות. לקתולים יש את האפיפיור, ממלא המקום של פטרוס, שהוא בתורו ממלא המקום של ישוע. אבל ארה"ב נוסדה על ידי פרוטסטנטים והנשיא הוא הדבר הקרוב ביותר שיש להם לבן האלוהים. לכן היה כזה טררם סביב בחירותו ג'ון קנדי, קתולי, ולכן ישנה כזו המולה סביב אובמה והילארי. מעבר לסבך הסוגיות המגדריות והגזעיות שמעוררים שני הסלבז הפוליטיים הללו, מונחות שתי שאלות קריטיות: האם ישו יכול להיות שחור והאם הוא יכול להיות אישה?

הן אובמה והן הילארי זכו לטיפול אכזרי מצד התקשורת. אף על פי ששניהם אינדיבידואלים מצליחים ואמידים מאד, הזרם התחתי בדיווח עליהם התייחס אליהם כאילו היו מלקולם איקס ובטי בופ, בהתאמה: ברק הוא גם מוסלמי בסתר *וגם* שייך לכנסייה בדלנית; הילארי היא גם כלבה רובוטית *וגם* דודה בכיינית. הסתירות הללו אינן מקריות: מכיוון שתפקידו של הסטריאוטיפ הוא להצדיק את שנאת האחר ולא להסביר אותו, עליו לכסות כמה שיותר ווריאציות. אלו בדיחות מסופרות על ג'ון מק'קיין, לעומת זאת? שהוא זקן. אפילו הקומיקאים נראים משועממים כשהם מספרים אותן.

אולם, עד כמה שאובמה והקלינטונים סובלים מהתקשורת, שום דבר ממה שמעוללים להם לא מתקרב בחומרתו לטיפול בג'ורג' ווקר בוש. קשה לזכור, אבל היחס לעילגות של דאבלייה, לפני 9/11, היה די סלחני; טיפשותו נתפסה כתכונה כמעט חמודה. יתר על כן, בימים הראשונים אחרי האסון בוש היה קרוב יותר מכל נשיא אחר בעשורים האחרונים לדרגת תחליף-ישוע אמיתי. אבל אז מלחמת עירק קרתה. הנשיא הפך למושא הבדיחות מספר אחד בארצו; *כולם*, כולל חלק גדול מהימין שהעלה אותו לשלטון, ניגשו לבעוט בו, הרבה אחרי שהוא התמוטט על הפרקט. אם בוש איחד את אמריקה, הוא איחד אותה בלעגה אליו.

הנשיא טיפש

עכשיו, אפשר להתייחס לתופעה המעניינת הזו כהוכחה לגדולת השיטה הדמוקרטית שבה אפשר לצחוק על השליט ולא לאבד את הראש. זה נכון. אבל יש עוד צד למטבע הזה: השיעור האקספוננציאלי בו עלתה כמות הבדיחות על הנשיא בוש קשור לתסביך ישוע של האמריקנים. הפיכתו של בוש לאיש המטומטם ביותר עלי אדמות נועדה לעשותו השעיר לעזאזל הנושא באחריות לכישלון המלחמה בעירק. ככל שהמלחמה הלכה והסתבכה, כך גדל מספר הבדיחות, שתפקידן היה להסביר את הביצה העירקית, וההסבר פשוט להפליא: הנשיא טיפש.

הבעיה היא לא שבוש טיפש, אלא שתפיסת העולם שלו נאיבית, כוחנית ופשטנית. מה שהאמריקנים רוצים להדחיק זה את העובדה שהם היו שותפים מלאים לתפיסת העולם הזו בשנים הראשונות למלחמה בטרור. הם רוצים לשכוח את הרדיפות שהם רדפו את הדיקסי צ'יקס ואחרים שהתנגדו למלחמה, את שנאת הזרים ואת האפיזודה האורווליאנית שבה הקונגרס העביר החלטה לשנות את שמם של הצ'יפס(!) מ-“French Fries” ל-“Freedom Fries”, יען כי הצרפתים הם חבורה של אומואים שונאי חירות. האומה האמריקנית רוצה לשכוח את חלקה בפיאסקו העירקי, ומי שישלם את המחיר הוא הנשיא בוש, שהתגלה כמשיח שקר. זו הבעיה בלהיות משיח אצל הנוצרים – וזה לא משנה אם אתה משיח שקר או משיח בן דוד – בסוף, תמיד צולבים אותך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully