אמש התחוור לי שהייתי צופה מתמידה יותר של "המטבח" מאשר זו שהחשבתי את עצמי. בפרק הסיום זכרתי את כל שמות המתמודדים לפי סדר עזיבתם את התוכנית, וכך למעשה גיליתי שלא פספסתי ולו פרק בתוכנית הריאליטי, שכלל לא שמתי לב שצפיתי בה, ואני בטוחה שאני לא היחידה. לא רק שזה ממש לא מגניב להודות בכך שאתה צופה מתמיד של "המטבח", גם קשה להבין איך בדיוק הגעת למקום הזה. הרי מדובר בתוכנית אנמית למדי, ללא טעם וריח, בלי תככים ומזימות, ישרה כמו סרגל, משעממת, נאיבית ומאוד לא מושקעת קונספטואלית וכלכלית. לאורך כל אורכה נמנעה "המטבח" מלייצר טלטלות עזות, מלעודד אהדה כלפי אחד ממתמודדיה וסבלה מהיעדר מוחלט של סקס אפיל. למען הדיוק, ל"המטבח" לוהק הקאסט הכי לא פוטוגני בהיסטוריית הטלוויזיה העולמית; אפילו נופית הדוגמנית הנאה הוסתרה מאחורי חלוק טבחים, שהיה גדול עליה בכמה מידות. גם הדינמיקה בין המתמודדים, או שמא יותר נכון לומר, בין המתמודדים למתמודדות, הזכירה יותר מלחמת מינים של כיתה ג' מאשר אנשים עם תשוקה לאוכל ולמין, שזה הרי בעצם אותו הדבר.
בעיקרון, הצפייה בתוכניות ריאליטי העוסקות בתחרויות בישול תמיד סובלות מחיסרון יחסי מול תוכניות ריאליטי אחרות, כיוון שאין באפשרותן להעביר לצופים את העניין שלשמו התכנסו כולם- הטעם והריח של האוכל. לכן, הכרעת הצופים אינה רלוונטית והחלטות השופטים לא תמיד ברורות לצופים, ובסך הכל, תמיד יותר כיף לשמוע אנשים שרים מאשר מבשלים. בניגוד "לקרב סכינים" המתחרה, גם מראה העיניים לא היה משובב וטכניקות הבישול לא היו וירטואוזיות דיו ב"המטבח", אך למרות שהיא לא הייתה עסיסית ומושקעת, "המטבח" הצליחה להביא למסך משהו אותנטי וחסר יומרות, במובן המרענן של המילה. כתוכנית שהתחילה רק כדי לעשות דווקא ל"קרב סכינים" של ערוץ 10, היא הצליחה מעל ומעבר למצופה.
אנטי צביקה הדר
ההפתעה הגדולה של "המטבח" היא שדווקא דלות התקציב של התוכנית פעלה לטובתה. הארט האייטיזי עורר כיסופים לטלוויזיה החינוכית, יושבי המסעדה שניסו לאמץ גינונים של אניני טעם סיפקו כמה רגעים קומיים מופלאים, וכמובן זוג היונים אושר וליהיא, שמאז קמילה "אני פאקינג אינלאב" - מפרויקט Y לא זכינו לקאלט אנושי טהור כמו זה. אולם, הסיבה העיקרית בשבילה היה שווה לצפות ב"המטבח" טמונה באיש אחד - עזרא קדם, השף קדם בשבילכם. שף קדם הוא האנטיתזה לצביקה הדר, אבי קושניר, גיא זוארץ, אסי עזר ויתר החיוכים הפלסטיים שצובאים דרך קבע על המסך שלנו. כה התרגלנו לדובוני אכפת לי האלה, עד שהמפגש הראשוני עם קדם היה מבעית, מרטיט, אחר. התהליך המרכזי שהתרחש ב"המטבח" לא טמון כלל בהתקדמות המתמודדים, אלא בחשיפת מבנה האישיות של השף קדם. מדובר בתמהיל מורכב במיוחד: גבר אלפא, חזק, כוחני, רשע, שובב, פלרטטן, רוגז, קצת ילד, קצת אב, קשה באהבה, מאהב רך, מבשל בעדנה, צועק בחוזקה, עובד אדמה, עם אפיל של מישהו שמבסוט מעצמו כשהוא עומד עירום מול המראה ואטיטיוד שאי אפשר ללמוד בקורס משחק מול מצלמה של רות דייכס.
הדבר הכי מעניין ביחס ל"המטבח" היא העובדה שמדובר בתוכנית הפריים טיים היחידה שלא מוצעת לצפיה בשירות ה-VOD. בהתאמה, גם הפרומואים שלה לא לחצו, ואף אחד לא הבטיח לצופים שבמתמודדים שלה "אתם הולכים להתאהב בחודשים הקרובים", כפי שנאמר, במילים אלו, לפני שני ערבים ב"כוכב נולד". הסיבה שלא שמתי לב שצפיתי ב"המטבח" היא גם בגלל שהיא לא הייתה מעניינת במיוחד, אבל גם בגלל שלא נתבקשתי לצפות בה, אלא בחרתי בה בכל שבוע מחדש. היעדר הבאזז יצר צפייה שאנו לא כל כך רגילים אליה בארץ, ובטח ובטח שלא בערוץ 2: נעימה, נינוחה, איטית, לא מחייבת או דורשנית מדי. ולכן גם הסיום של "המטבח" מרגש במיוחד: הידיעה שמחר בבוקר סהר לא יקום ויחוש עצמו סלב אלא ישנס מותניו כדי להיות, וגם אם לתקופה קצרה, שף של מסעדה ים-תיכונית ישראלית משלו, אי שם באילת הרחוקה, הכי מחוץ לאור הזרקורים.